בברית המילה עושה הקב”ה תיקון בגופו של האדם, ורק אז הוא נקרא שלם, אולם חשובה לא פחות ברית המילה שהיא הסרת העורלה שבלב. כל מילה שמוציא האדם היא בעלת ערך, ועל כן אנו מקפידים לא להוציא שם רע, ולקיים את טוהר המילה שלנו
“וידבר ה’ אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר, אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה, שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו”.
בפרשה הקודמת פרשת שמיני התורה דנה בטומאה וטהרה של בעלי חיים, “זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים וכל נפש השורצת על הארץ להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל”.
התורה הקדימה את הטומאה והטהרה של בעלי החיים לפני שדנה בפרשתנו על טהרה וטומאה של האדם.
אומר רבי שמליי כשם שיצירתו של אדם כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר פרשת בהמה חיה ועוף. כלומר: הקב”ה ברא בששת ימים את כל מעשה בראשית, דומם, צומח חי וביום השישי ברא את האדם שהוא המדבר.
לומר לך שכל העולם נברא בשביל האדם שהוא נזר הבריאה והוא גולת הכותרת של הבריאה ובעצם הקב”ה יצר את האדם כשליח פה בעולם לשמור על העולם ולפתח אותו ולשכללו.
במידה והאדם אכן מתנהג כאדם אזי ראוי הוא להיות בחינת “ותחסרהו מעט מאלוקים, כי בצלם אלוקים ברא אותו”, אך אם מתנהג הוא כבהמה אזי אפילו יתוש קדמו ואין לו על מה להתגאות.
הצומח ניזון מן האדמה, החי ניזון מצומח והאדם ניזון משלושתם.
האדם נועל נעליים שהם סמל למהותו, נעליים מן החי ודורך על הצומח ועל הדומם.
כאשר רוצים לומר לאדם רד ממעמדך, אומרים לו: “של נעליך מעל רגליך”,
אדם משורש אדמה אך הוא גם בחינת “אדמה לעליון” – כלומר: הוא בעל בחירה, יש לו את צלם אלוקים ומוטבע בו כוח היצירה.
האדם הוא היחיד שהמוח שלו למעלה, הלב באמצע והכבד מתחתיו, אותיות מלך, אינם במצב מאוזן. הבהמה כל שלושת האברים באותו מצב מאוזן.
תרופתו של המצורע ללכת לכהן גדול ולא לדוקטור, כלומר: זו מחלה רוחנית שנובעת בפגם הדיבור, המצורע מחכה למילה של הכהן, טמא או טהור, ומילה אחת יכולה לקבוע את גורלו של האדם ומכאן הוא לומד מה ערך המילה
האדם יונק מהחלק העליון של אמו שהוא החלק היותר רוחני – הלב והמוח.
ואילו הבהמה בה מה, מה שיש בה יש בה ואין לה שום שכלול ויצירה.
האדם הוא מיסוד האדמה שמצמיחה פירות ועל כן האדם מוציא מן האדמה חומרי גלם לבניית בתים, נעליים לנעול, בגדים ללבוש, מכונית לנסוע וכו’.
אף בגופו של האדם הקב”ה עושה תיקון ע”י בריאת המילה, ורק אז הוא נקרא שלם כמו שנאמר אצל אברהם שימול את עצמו, “אתהלך לפניו והיה תמים”. יש ברית המילה שהיא כריתת העורלה והגשמיות ויש ברית שהיא הסרת העורלה שבלב, ועל כך נאמר: אצל יהושע, “שוב מול את ישראל לפני הכניסה לארץ ישראל”, וכי אפשר למול פעמיים? אלא לפני הכניסה לארץ ישראל, צריכה להיות הסרת העורלה שבלב, פתיחות, אדיבות, ערבות, להסיר את האטימות ולפתוח את הלב לערכי התורה ומצוותיה.
על שלושה דברים אנחנו אומרים ברית: ברית המילה, ברית התורה וברית הארץ.
ועל כך אנחנו מברים בברכת המזון: “על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ועל חיים ומזון שאתה זן… על הארץ הטובה אשר נתן לנו.”
אדם נקרא מדבר. כאשר הוא פוגע במהות בריאתו שהוא הדיבור, הוא עלול להיפגע מצרעת ושאר נגעים.
הזוהר הקדוש אומר שהקב”ה ברא את האדם בצירוף אותיות, ברגע שהאדם פוגע באותיות שמוציא מפיו הוא פוגע בעצם בגופו שנברא ע”י אותיות, כלומר: יש ערך לכל מילה ומילה שאדם מוציא, ועל כן אנו מקפידים לא להוציא שם רע, לקיים את דברינו בחינת נדרים ואדם שאין לו מילה הוא אינו מוערך.
תרופתו של המצורע ללכת לכהן גדול ולא לדוקטור, כלומר: זו מחלה רוחנית שנובעת בפגם הדיבור, המצורע מחכה למילה של הכהן, טמא או טהור, ומילה אחת יכולה לקבוע את גורלו של האדם ומכאן הוא לומד מה ערך המילה.
