ספר בראשית כולו מדגיש את חשיבות השמות, באשר יש לשמו של האדם כוח והכוונה לכל חייו. שמו של אדם הוא גורם משמעותי בהתהוותו. אברם ושרי לא ילדו, אבל אברהם ושרה הצליחו ללדת. השם חשוב עד כדי כך, שלעתים, הקב”ה נותן שם לילד לפני היוולדו
“…ויאהב גם את רחל מלאה ויעבוד עמו שבע שנים אחרות וירא ה’ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה. ורחל עקרה ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה’ בעוני כי אתה יאהבני אישי. ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה’ כי שנואה אנכי ותקרא שמו שמעון. ותהר עוד ותלד בן ותאמר עתה הפעם ילווה אישי אלי כי ילדתי לו שלושה בנים על כן קרא שמו לוי”.
דוגמה נפלאה מוצאים אנו בספר שמות. בתיה, בתו של פרעה, קוראת למשה את שמו “כי מן המים משיתהו”. לכאורה, הייתה צריכה לקרוא לו משוי, אך היא קוראת לו משה, שהוא שם אקטיבי – אתה תמשה את ישראל. קראה לו שם עם כוונה מנהיגותית, שהשפיע על כל חייו. הקב”ה אישר את שמו של משה וזה השם שמלווה אותו לאורך כל התורה
בספר בראשית, אנו עדים לחשיבותם של השמות שניתנים לאדם והשפעתם על מהותו ותפקידו. הגמרא אומרת במסכת ברכות: “מנא לן דשמה גרים”, כלומר מנין לנו ששמו של אדם גורם? ששמו משפיע על התנהגותו וחייו? אמר רבי אליעזר, שנאמר : “לכו חזו מפעלות ה’ אשר שם שמות בארץ. אל תקרי שַמות [בפתח], אלא שֵמות [בצירה]”. השמות ניתנים לאדם לא רק לשם זיהוי, אלא הם מהותו. שואלים אדם לשם מה הגעת לעולם? “שלושה שותפים בשמו של אדם: הקב”ה אביו ואמו”. בעת לידתו של אדם, הם נותנים לו את שמו מתוך רגשות וכוונות ומתוך כוונת הלב שהם מייחלים לעתיד בנם, יש בכוחם של אותן כוונות להשפיע ולהגדיר את חייו של אדם. לדוגמה, בפרשתנו אנו רואים את לוי, שמו מלווה אותו כל חייו. לאה קוראת לו לוי: “הפעם ילווה אישי אלי”. וחז”ל מבארים את שמו שהוא עתיד ללוות את הבנים לאביהם שבשמים. אין הדברים סותרים, אלא משלימים זה את זה. משום בקשת השלום והאחדות, זכה לוי לברך את עמו בשלום ולאחד את כלל ישראל. כלומר, הציפיות והתפילות רוקמות להן במעשים את כל חייו של האדם.
אומר ה”בית יוסף”, במגיד מישרים: “סוד השמות שמי שנקרא אברהם הוא נוטה אל החסד ומי שנקרא יוסף יהיה גיבור ביצרו, או שיזון ויפרנס אחרים, כמו שכלכל יוסף את אחיו …”.
הקב”ה ברא את העולם באותיות. יש כוח לאותיות למשוך כוחות רוחניים, המתגלמים בכל אות ואות ובצירוף האותיות. אברם, אב-לארם, אינו מוליד, אך אברהם, לאחר שהוסיפו לו את האות ה”א, שהיא האות המקפלת בחובה את כוח ההולדה, את האות הנקבית, אברהם מוליד. שרי לא יולדת, אבל שרה יולדת. לכל האימהות אות ה”א בשמותן (שרה, רבקה ולאה), אך רחל עקרה. אין בשמה את האות ה”א, לכן ניתנה לה שפחה בשם בלהה, עם שתי אותיות ה”א, אחת בשבילה ואחת בשביל שפחתה.
יש פעמים שישנה אפילו הוספת שם שלם כמו ליעקב. יעקב נקרא כך כי בזמן הלידה אחז בעקב עשו. אחרי המאבק עם שרו של עשו, הוא מקבל את השם “ישראל”: “ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל. וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אותו שם”.
יעקב מבין שגם שמו של מלאך מעיד על תפקידו, כשם שהמלאך מבין שחל שינוי ביעקב והוא משנה את שמו מיעקב לישראל. שני השמות הללו הם שני שלבים של יעקב בעבודת ה’. השלב הראשון הוא ההתכנסות באוהלה של תורה ובניית קומתו הרוחנית, מהעקב עד הראש ולאחר מכן, כאבי שבטי י- ה, שהם עם ישראל, הוא נקרא ישראל, ישר-אל.
לא בכדי, אנחנו נותנים את שם האדם בשני אירועים חשובי שהם ברית המילה לבן, שזו הברית הגורלית ושם הבת ניתן בקריאת התורה שהיא הברית הייעודית.
דוגמה נפלאה מוצאים אנו בספר שמות. בתיה, בתו של פרעה, קוראת למשה את שמו “כי מן המים משיתהו”. לכאורה, הייתה צריכה לקרוא לו משוי, אך היא קוראת לו משה, שהוא שם אקטיבי – אתה תמשה את ישראל. קראה לו שם עם כוונה מנהיגותית, שהשפיע על כל חייו. הקב”ה אישר את שמו של משה וזה השם שמלווה אותו לאורך כל התורה, למרות שאביו ואמו והקב”ה נתנו לו עשרה שמות אחרים.
בגלל חשיבות השם לאדם, לפעמים אנחנו מוצאים שהקב”ה בעצמו נותן שם לילד קודם לידתו, כגון יצחק, כגון ישמעאל ,שלמה ויאשיהו. הקב”ה שותל במציאות שמות שישפיעו בעולם, שכן כל אלה שקרא להם הקב”ה בשם קודם לידתם, קשורים לבית המקדש ואף ישמעאל, שהוא האנטיתזה לעניין המקדש.
“לכל איש יש שם שנתן לו אלוקים ונתנו לו אביו ואמו”. (זלדה)
