מחילה מכל הפמיניסטיות, לוחמות השוויון והצדק: לקחת את הרכב למוסך צריך להיות תפקידם הבלעדי של גברים. נשים יולדות, גברים לוקחים את האוטו לטסט ולמוסך
אחד הדברים, שהייתי רוצה שישתנו בחיי השנה, הוא שלא אצטרך ללכת למוסך יותר. הייתי רוצה שיחוקקו חוק שיאסור על נשים לקחת את המכונית שלהן למוסך, לתחושתי, אנחנו לא מבינות בזה, תמיד עובדים עלינו וזהו תענוג מפוקק שחייב להיות תפקידם של גברים. מצטערת ומתנצלת בפני לוחמות הצדק והשוויון. אני נגד שוויון זכויות מוחלט. נשים יולדות, גברים לוקחים את האוטו לטסט ולמוסך.
יש עוד כמה תפקידים שהייתי נותנת רק לגברים וזה לטור אחר. רק שלא יהיו אי–הבנות: יש הרבה דברים שכן חייב שיהיה בהם שוויון – שכר עבודה לנשים וגברים, משרות בכירות ועוד… אבל עכשיו, לעניין המוסך. אין לי מושג איך במשפחה שלנו, אני תמיד עושה את העבודות השחורות ומוסך זה לגמרי עבודה שחורה, תרתי משמע. תמיד למוסכניקים יש גריז בידיים, לא? או שזו עוד סטיגמה שהדבקתי להם.
יש לי טראומה ממוסכניקים. פעם או פעמיים, עבדו עליי במוסך ומאז, אין לי אמון בהם, לא משנה שפגשתי גם טובים ואמינים. איכשהו, תמיד יש לי הרגשה שעובדים עליי, שגובים ממני יותר כסף ושאני באה עם תקלה אחת ויוצאת עם עוד שתיים
מודה, יש לי טראומה ממוסכניקים. פעם או פעמיים, עבדו עליי במוסך ומאז, אין לי אמון בהם, לא משנה שפגשתי גם טובים ואמינים וצדיקים. איכשהו, תמיד יש לי הרגשה שהם עובדים עליי, שהם גובים ממני יותר כסף ממה שצריך ושאני באה עם תקלה אחת ויוצאת עם עוד שתיים. הכי מרגיז אותי, שבא אליי המוסכניק ומסביר לי את הבעיה ואת הפתרון והאמת, שני תארים באוניברסיטה ועוד המון קורסים ואני לא מצליחה אף פעם להבין את הדיאגנוזות שלהם ואת ההסברים. האמת היא שאני גם לא מתאמצת. זה לא מתחומי העניין שלי ואני רוצה שייקחו את זה ממני. בינתיים, זה עדיין התפקיד שלי.
אבל רגע לפני יום הכיפורים העמיד אותי ריבון העולמים בניסיון השבוע ונתן לי חתיכת שיעור, דווקא במוסך. בהמתנה ארוכה ומעצבנת במוסך, למדתי מהי סבלנות. ישבתי יום שלם. מהבוקר, עד שהמוסך נסגר, ב-17:00. מאחר שהמוסך לא היה בגולן ולא היה שום בית קפה פתוח באזור כי סגר, ישבתי בחדר ההמתנה.
הסתכלתי על עבודתם של המוסכניקים מקרוב והפעם, אפילו המתנתי בסבלנות וניצלתי את הזמן לקרוא את כל המגזינים שהיו שם בחדר ההמתנה ולהסתכל באנשים. חשבתי לי על כל האנשים שאני צריכה להתנצל בפניהם, רגע לפני יום הכיפורים.
סליחה
אז לכל המוסכניקים, שחשדתי באמינותם – סליחה; לכל הפקידות במוסכים, שהוצאתי עליהן את זעמי – סליחה; לאישה שהשמינה ושאלתי אותה אם היא בהיריון – מבקשת סליחה; למלצרית שהתלוננתי שהקפה לא טעים והיא נעלבה – סליחה; לילדים והאיש שלי שאני תמיד שוכחת לקבוע להם תורים, להירשם לאסיפת הורים, להזמין חולצה לשבת ארגון לשלם בזמן תשלומים – סליחה; לאנשים שאני לא מצליחה לענות לשיחות הטלפון שלהם והם חושבים שאני מסננת אותם – סליחה.
לכל מי שפגעתי בו, העלבתי אותו ריכלתי עליו בלי להתכוון – סליחה; סליחה מהוריי, שלא מספיק כיבדתי ולפעמים כעסתי; סליחה ממי שביקש משהו ולא עשיתי; סליחה שלא תמיד עמדתי בהבטחות, לא כי לא רציתי, כי לא הצלחתי; סליחה שלא הכנתי עוגה ליולדת, או שלא הזמנתי לארוחה; סליחה שהייתי עסוקה בעצמי במקום באחרים; סליחה שאני מאחרת כרונית, שאני תמיד שולחת את הטור הזה בדקה ה-90; סליחה שלפעמים אני כועסת כשלא צריך; סליחה שלפעמים אני לא קשובה מספיק, לא סבלנית מספיק, לא מבינה מספיק, לא נותנת אמון מספיק, לא קונה בגולן מספיק, לא שומרת על קשרים, לא מתעניינת מספיק באחרים.
רשימת הסליחות הייתה עוד ארוכה. ביקשתי גם סליחה מעצמי, שאני שופטת את עצמי לחומרה. הבטחתי לעצמי להקל גם עם עצמי, להשלים, לסלוח ולהמשיך. האמת היא ששמחתי על הזמן הזה שקיבלתי לעצמי, לעשות חשבון של סליחות ולמדתי להיות יותר סבלנית ולתת אמון, גם כשאני חבולה מניסיונות לא–מוצלחים. אם מוסכניקים קוראים את הטור הזה, תעשו טובה, תקלו עלינו במוסך.
שנה חדשה היא הזדמנות פז לתיקון, לסליחה וללמוד שיעורים חשובים לחיים. למרות שהדבר שאני הכי לא אוהבת לעשות הוא ללכת למוסכים, בפעם הזאת, החלטתי להשלים עם המצב. ברגע שיש השלמה, הכול יותר פשוט וקל. חזרתי עם אוטו שנוסע יותר טוב, לא בטוח שבגלל שהתיקון היה יותר טוב מתמיד, אלא בשל העובדה שהחלטתי לתת אמון, לסמוך, לחכות בסבלנות בלי לכעוס ואפילו שמחתי שהיה לי את הזמן הזה עם עצמי, לחשבון נפש ולרשימת הסליחות שלי. בדרך חזרה הביתה התנגן לו בראשי, כל הדרך, הפיוט: “בְסֵפֶר חַיִּים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם, וּפַרְנָסָה טוֹבָה וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה, וּגְזֵרוֹת טוֹבוֹת, נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ, אֲנַחְנוּ וְכָל–עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם“.
