קראתי את חוק הלאום המלא ולא מצאתי בו ולו דבר אחד שאינו נכון ואינו ראוי. הרעל הפוסט- ציוני כל כך חלחל בקרב השמאל הציוני, עד שהוא החל להציג את החוק ככזה שפוגע במהותה הדמוקרטית של המדינה
חוק הלאום נולד במכון לאסטרטגיה ציונית, בראשית העשור. לנוכח הקרע ההולך וגדל בציבור הישראלי, סביב הוויכוח על גבולות הארץ, ההתנחלויות, השלום והביטחון, נועד החוק לאחד את כל הגורמים הציוניים סביב ההסכמה המשותפת הרחבה על מהותה של ישראל, בכל גבול שהוא, כמדינת הלאום של העם היהודי. החוק נועד לעגן מחדש את העקרונות המשותפים לציונות על כל זרמיה, מעל ומעבר לכל המחלוקות ביניהם: הציונות הסוציאליסטית, הרוויזיוניסטית, הדתית, האזרחית וכו’, כפי שהיא באה לידי ביטוי במגילת העצמאות: “אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל”.
הנוסח המקורי של הצעת החוק היה הרבה יותר מרחיק לכת מהנוסח שרוכך מאוד, לאורך השנים והדיונים. הוא הוצע לראש האופוזיציה, ציפי לבני, על מנת שהיא תעלה אותו. לבני התלהבה. מאוחר יותר היא קיבלה רגליים קרות וחזרה בה. ח”כ דיכטר, אז עדיין חבר ב”קדימה”, מפלגתה של לבני, לקח את ההובלה. על החוק המקורי חתמו ח”כים רבים ממפלגת העבודה ומ”קדימה”.
ההתנגדות לחוק אימצה אידאולוגיה זרה. על פי המסר הזה, המרכיב היהודי והדמוקרטי מנוגדים וככל שהמדינה יותר יהודית, היא פחות דמוקרטית ולהפך. זאת, בניגוד להיגיון הציונות, הרואה במרכיב היהודי ובמרכיב הדמוקרטי כלים שלובים
הצעת החוק עוררה התנגדות מלכתחילה, אך ההתנגדות התמקדה באמירה שזהו חוק מיותר, כי כל מה שכתוב בו מובן מאליו ועיגונו בחוק יעורר שדים ויתפרש כפרובוקציה. מה, אנחנו צריכים חוק שקובע שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי? זה כמו לקבוע שהשמש זורחת ביום.
לאט לאט, ההתנגדות לחוק אימצה אידאולוגיה זרה, המטילה דופי בציונות. הרעל הפוסט- ציוני, המציג סתירה, כביכול, בין היותה של ישראל מדינה יהודית והיותה מדינה דמוקרטית, כל כך חלחל בקרב השמאל הציוני, עד שהוא החל להציג את החוק ככזה שפוגע במהותה הדמוקרטית של המדינה. על פי המסר הזה, המרכיב היהודי והדמוקרטי מנוגדים וקיים משחק סכום אפס, שבו ככל שהמדינה יותר יהודית, היא פחות דמוקרטית ולהפך. זאת, בניגוד להיגיון הציונות, הרואה במרכיב היהודי ובמרכיב הדמוקרטי כלים שלובים.
הא”ב של הציונות מוצג כ”גזענות”
גם בקרב מצדדי החוק נעשו שגיאות חמורות. רבים ממתנגדי החוק אימצו את הביקורת עליו וטענו שהוא “ירסן את בית המשפט”, “יחייב את בית המשפט להעמיד את היהדות מעל הדמוקרטיה” (אין שמץ מהדבר הזה בחוק) ועוד כהנה וכהנה טיעונים, שנועדו להחניף ל”בייס”, אך רק שיחקו לידי המתנגדים ופגעו בתדמית החוק.
קראתי את החוק המלא ולא מצאתי בו ולו דבר אחד שאינו נכון ואינו ראוי. התעמולה נגדו כוללת שקרים רבים. למשל – פגיעה במעמד השפה הערבית. החוק אומר בפירוש: “לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים, או בפניהם, תהיה בחוק, או על פיו. אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק־יסוד זה”. בקיצור, הטענה הזאת היא שקר, שנועד לקעקע את האמירה הברורה והצודקת, הראויה למדינה יהודית: “עברית היא שפת המדינה”. כן, עברית היא שפת המדינה ויש בה מעמד מיוחד לשפה הערבית, שפת המיעוט הלאומי.
עיקר המתקפות מופנות לסעיף הנוגע להתיישבות. “המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת, או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת”. הרי זה מובן מאליו. מדינת ישראל, מאז הקמתה, מקימה התיישבות יהודית ציונית ברחבי המדינה. בחמישים השנים האחרונות, קיימת מחלוקת – היכן להתיישב, אך לא באשר לעצם הזכות והצורך לקיים התיישבות יהודית.
פתאום, הא”ב של הציונות מוצג כ”גזענות”, ברוח אותה החלטה משוקצת של האו”ם. יש בישראל יישובים דתיים, יישובים חילונים – זה אסור? האם מושב אלוני הבשן, הקרוב ליישוב שלי, ויש לי בו חברים רבים, צריך לקבל אותי לתוכו, למרות שאורח חיי שונה מאורח חייו הדתי? זאת הדמוקרטיה?! הניסיון למנוע זאת מנוגד לא רק לציונות, אלא גם לדמוקרטיה האמתית, המהותית. דמוקרטיה אינה רק זכותו של הפרט “לגור איפה שהוא רוצה”, אלא גם הזכות לקיים קהילה ולהתיישב כקהילה. ההתנגדות מבטאת גישה אינדיבידואליסטית רדיקלית, השוללת כל קולקטיב – לאומי, חברתי, קהילתי ודתי. זו לא הציונות.
אני גאה להיות חבר בקיבוץ יהודי ציוני, שהתרבות שלו יהודית, החינוך שלו יהודי, שעורך בכל ערב שבת קבלת שבת, שחיי התרבות שלו מתנהלים סביב לוח השנה העברי וחגי ישראל, ששנת בת ובר-המצוות היא שנת השיא בחינוך הנוער, ששירות משמעותי בצה”ל הוא ערך מרכזי בחזון החינוך בקיבוץ. פתאום, יש המערערים על הזכות לקיים קהילה כזאת. חוק יסוד המגן על קיומה, אינו רק חובה ציונית, אלא גם חובה דמוקרטית.
דבר אחד חסר לי מאוד בחוק, עד כדי כך, שאילו הייתי ח”כ, לא הייתי תומך בו: היעדרה של הכרה מלאה של מדינת ישראל בכל הזרמים ביהדות ובשוויון הזרמים. הסעיף החסר נדרש מאוד היום, כאשר מיעוט חרדי אנטי-ציוני כופה על המדינה התנכרות לרוב העם היהודי. הסעיף החסר הוא צו ציוני עליון ובלעדיו, זהו חוק נכה ופגום.
התערבות הנשיא – מיותרת
צר לי על התערבותו הבוטה של נשיא המדינה, בניסיון לסכל את קבלת החוק. אני מעריך מאוד את רובי ריבלין. לצערי, הוא עומד זמן רב תחת מתקפה מכוערת של הסתה, המבוססת כולה על שקרים.
אבל במקרה הזה, הוא חטא חטא כבד מאוד כלפי מהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ומעל בתפקידו כנשיאה של המדינה היהודית.
