למדתי שלא נורא אם לא בכל יום יש ארוחה חמה וזה לא כזה אסון, אם הבית לא נראה כמו מוזאון. אבל זה כן נורא, אם אישה לא מממשת את עצמה
מדי יום, אני פוגשת הרבה אנשים ונשים. אני מקשיבה להם, אנחנו מנהלים שיחות על עצמם ועל החיים, אני שמחה על הפתיחות שלהם אליי, על הסיפורים שהם חושפים, לפעמים הם גם מדברים עליי.
פגשתי אותה השבוע, באה לקפה.
“את עובדת מאוד קשה”, היא אומרת לי, “מתי את מספיקה להיות בבית? הילדים לא מתלוננים?”
אני מסבירה לה שאני בצהריים בבית ואחר כך, חוזרת וגם לא תמיד חוזרת בלילה לעסק ושהילדים שלי אוהבים את מה שאני עושה ותומכים בי, ושיש לי גם הרבה זמן חופשי, ושבעצם לא תמיד העיקר זה הזמן, אלא האיכות. התשובה שלי לא סיפקה אותה.
“אבל מתי את מספיקה הכול? ואיך זה שאין לך עוזרת?”
למרות שהיה לי קצת כבד, עם כל השאלות והביקורת, אני חושבת שפתחתי לה נקודות אור שלא חשבה עליהם, על העובדה שאישה יכולה גם לנהל קריירה וגם להיות אימא, ומכל מה שאני עושה אני הכי אוהבת להיות אימא ואפשר גם וגם
“בעלי והילדים שותפים וכולם עוזרים בבית”, אני משתפת אותה. היא לא לגמרי האמינה. “את מרוויחה הרבה?”, היא מתעניינת.
“אני מתפרנסת”, אני עונה לה, “לא מיליונים”.
לרגע, חשבתי שהיא קצת הגזימה עם החטטנות. אנחנו לא חברות, סתם מכרות. תהיתי אם היא באמת דואגת לי, קצת כמו אימא שלי, שתמיד מרחמת עליי שאני עובדת קשה, או שזו סתם סקרנות ואני מבינה את הסקרנות שלה. לפעמים, יש לנו נטייה לרצות לראות את החיים של מישהו אחר, להיות זבוב על הקיר לרגע.
למרות שהיה לי קצת כבד, עם כל השאלות והביקורת, אני חושבת שפתחתי לה נקודות אור שלא חשבה עליהם, על העובדה שאישה יכולה גם לנהל קריירה וגם להיות אימא, ומכל מה שאני עושה אני הכי אוהבת להיות אימא ואפשר גם וגם. לפעמים, ייסורי מצפון, לפעמים, אני לא באמת מבינה את עצמי, למה אני לוקחת על עצמי את כל העול הזה, אבל כנראה שטוב לי עם זה. למדתי שלא נורא אם לא בכל יום יש ארוחה חמה וזה לא כזה אסון, אם הבית לא נראה כמו מוזאון. אבל זה כן נורא, אם אישה לא מממשת את עצמה.
היא לא חייבת להיות אשת עסקים, היא יכולה להיות גם מורה, או רקדנית, מזכירה, או פעילה חברתית, העיקר שהיא מתעוררת כל בוקר בשמחה והודיה על החיים שלה. העיקר הוא שהיא מרוצה מעצמה ולא מרגישה שהחיים עוברים לידה.
נאמנים לאמת שלנו
כשפתחתי את הבית קפה שלי, אף אחד לא האמין שאצליח. מסביבי, כולם חשבו שזו טעות, שזה סיכון מיותר, חוץ מהאיש שלצדי, שתומך בכל רעיון שצץ לי. יכולתי להקשיב לכולם, בחרתי להקשיב לעצמי, לקול הפנימי שלי, למה שהרגיש לי נכון. זה יכול היה גם שלא להצליח, אבל גם זה חלק מהחיים שלנו – לפעמים לטעות, לפעמים להיכשל. יש תקופות של גאות ויש גם תקופות של שפל, אבל אני מאמינה שכולנו צריכים ללכת עם החלומות שלנו וליצור את המציאות שמתאימה לנו. זה אפשרי, גם אם הסביבה לא מאמינה לנו ובנו, גם אם יש לסביבה מה להגיד עלינו. בשורה התחתונה, מה שחשוב הוא שנהיה נאמנים לאמת שלנו לעצמנו, נקשיב לקול הפנימי שמנחה את דרכנו, נסנן דברים ואמירות שמפריעים לנו להתקדם, נרוץ על היעדים ונעוף על החלומות שלנו. שלא תחשבו שהדרך קלה. יש קשיים ואתגרים כל הזמן, אבל בסוף יש גם תחושת סיפוק.
יש ימים שייסורי המצפון ממלאים אותי ואז אני מגיעה הביתה, מחלקת חיבוקים ונשיקות ומעמידה סירים על האש והבית מתמלא בריחות. הסיר שמקבל הכי הרבה מחמאות, אחרי הקוסקוס האמתי שאני עושה, הוא הסיר עם קציצות הבקר ברוטב אדום. משתפת אתכם באהבה במתכון שלי.
קציצות בקר ברוטב אדום
מצרכים לקציצות:
1 ק”ג בשר בקר טחון
צרור של פטרוזיליה קצוצה
בצל בינוני מגורד
מלח
פלפל שחור
פפריקה
בהרט קציצות
מעט פירורי לחם
מתבלים את הבשר ויוצרים כדורים.
מצרכים לרוטב:
בצל בינוני, חתוך לפסים דקים
2 שיני שום
כף פפריקה
4 כפות מלאות של רסק עגבניות
מלח
בהרט קציצות
פלפל שחור
אופן ההכנה:
מטגנים את הבצל עד להשחמה, מוסיפים את שיני השום ואז את הפפריקה ומיד אחריה, גם את רסק העגבניות. מטגנים היטב יחד על להבה נמוכה, מתבלים ומוסיפים מים, מביאים לרתיחה.
מכניסים את הקציצות ומוסיפים קוביות תפוחי אדמה קטנות, מבשלים עד שתפוחי האדמה מוכנים. אם הרוטב מצטמצם, מוסיפים מים.
מפזרים מעל פלפל שחור.
כיף לאכול את הקציצות עם אורז.
