יש לה אהבה בכמויות, לדנה לפידות, רק שזה לא כל כך הולך. יש גם הרבה כאב ליד האהבה-בכמויות הזאת ועל זה האלבום הזה – “כמו בהתחלה”, שהוא השני שלה. כשמשהו טוב מסתבך, יש איזה רצון לחזור ולהיות שוב כמו בהתחלה. אלבומי פרידה כאלה, או אלבומי כמיהה כאלה, נחלקים לשני סוגים עיקריים: האחד – (בדרך כלל גברים) נשמע כמו “את חסרה כל כך”, “למה הלכת?”, “מתי את חוזרת?” וגו’. השני (בדרך כלל נשים) יקיף את הנושא על כל הניואנסים הדקים שבו, עד לרזולוציה של מתחת איזו שמיכה קר כל כך לבד. במקרה של לפידות, זוהי שמיכת פליס ישנה, שהוא קנה לה פעם.
יחסית לז’אנר הנ”ל, הטקסטים של לפידות לגמרי בסדר. השפה נקייה וטובה ויש גם רעיון וסיפור. אני אוהב משפטים כמו: “…שקט ברחוב ואין פנס שמהבהב/ שקרים צפים, ארון ישן…”, (“יום שישי”). למה? כי היא לבד בשישי בערב וזה צובט, כל המציאות שלה קפואה, אפילו פנס לא מהבהב, רק השקרים (שהוא שיקר לה?) צפים והארון הישן, זה לא ארון ישן שהיא רואה ברחוב. זה הארון הזה, עם השקרים וכל התסבוכות שבגללם היא לבד עכשיו, בשישי בערב. זה סיבוב יפה של מחשבה. בצד כל זה, משפט כמו “…במי עוד החבר שלי משָתֶה…”, (משוגע”), הוא לא בעברית. צריך להיות “משָטֶה” וכדאי למו”לים לשים לב.
המוזיקה של לפידות מלודית ויפה עד שהיא כמעט נוגעת בעניין עצמו, ב”שקט” העידן-רייכלי. אלא שניכרים המאמצים שלה ללכת רק על בטוח. בבית בן ארבע שורות, השורה הראשונה שלה תמיד תהיה במנגינה זהה לשלישית והשנייה – לרביעית. כך זה אולי יותר קליט, אבל לא באמת מפותח. גם הפורמט של שני בתים ואז נסיקה קולית וכלית לתוך הפזמון חוגג אצלה יותר מדי.
לפידות מגישה את השירים שלה בקול צרדרד-לחשני, שזה מאוד יפה ובעליות (לפזמונים) היא לוחצת את הבוכנה ושואגת על המיקרופון. אני דווקא אוהב את הניגוד הזה. תמיר צור, מעבד ותיק, נתן לשירים של לפידות איזה תבלין אוריינטלי, אבל ממש בקטנה. העיבודים עשירים בכלים ובסימפולים ובדרך כלל מכבדים מאוד את השירה של לפידות.