“יש היום הרבה חיילים במצב כזה”, מסבירה ציפקה הראל, שרגלה נקטעה. “הם איבדו רגליים. צפיתי בראיונות עם קטועים – זה ממש כואב וחשבתי: איך אני יכולה להעביר להם את החוויה הזאת?”
ימים אחדים לאחר קטיעת רגלה של ציפקה הראל, ממייסדות מרום גולן וההתיישבות בגולן, התקשרתי אליה בדחילו ורחימו, לדרוש בשלומה ולאחל לה החלמה. איך אפשר לנחם אדם על אובדן כזה? תהיתי ביני לביני. כששאלתי לשלומה היא השיבה: “מעולה! נולדתי מחדש!”. היא לא אמרה את הדברים באירוניה. זה לא הומור שחור. אי אפשר היה שלא לשמוע את האושר בקולה, כמעט לראות דרך הטלפון את הברק בעיניה.
תגובה כזו לקטיעת רגל, שווה כתבה בעיתון. אבל אני מכיר את ציפקה כבר ארבעים שנה. ציפקה, בת 83, היא אשת ביצוע ממדרגה ראשונה, בולדוזרית שאין שני לה, הגולן לאורכו ולרוחבו זרוע בטביעות אצבעותיה ובמעשי ידיה. אך כוחה הוא תמיד מאחורי הקלעים. קדמת הבמה זרה לה. היא שונאת חשיפה, אינה מתראיינת. היא מתביישת אפילו להיכנס לחדר אוכל בקיבוץ אחר, כי מרגישה שעיניים ננעצות בה. ברור שלדבר בציבור על עניין אינטימי כל כך, על בריאותה, היא לא תעלה על דעתה.
למרבה ההפתעה, את הכתבה הזו יזמה ציפקה. היא פנתה אליי וביקשה שאכתוב את הכתבה. ואלה כשלעצמן חדשות.
מה שהביא אותה ליוזמה, הייתה המלחמה. “יש היום הרבה חיילים במצב כזה”, מסבירה ציפקה. “הם איבדו רגליים. צפיתי בראיונות עם קטועים – זה ממש כואב וחשבתי: איך אני יכולה להעביר להם את החוויה הזאת? המסר שלי אליהם הוא שאפשר להפוך משהו שנראה לכאורה מפחיד, לחוויה חיובית אמתית. אם עוברים את זה יחסית בהרגשה טובה, זה מרומם אותך. אתה יכול לספר את זה לאחרים, שיתעודדו. האמת היא שאני לא מבינה איך זה כל כך הרים אותי”.
“אמרתי לרופא: נסר”
במשך למעלה מחצי שנה, סבלה ציפקה מכאבי תופת נוראים ברגל ימין, בשל בעיה בזרימת הדם. הסבל היה נורא. היא עברה אין ספור בדיקות ובירורים רפואיים, במרפאות שונות ומגוונות ולא הייתה כל הקלה. ציפקה כבר כמעט אמרה נוא ואז קרה לה נס. ליהודה הראל, האיש שאתה, יש הגדרה מעניינת, חילונית לחלוטין, למושג “נס”: אירוע שהסבירות הסטטיסטית להתרחשותו נמוכה מאוד. מה שקרה לציפקה עונה היטב להגדרה הזו לנס וגם להגדרה של מי שמאמין במיסטיקה.
בשל הידרדרות במצבה, ציפקה אושפזה בבית החולים “בני ציון” בחיפה. לאחר התייעצות רופאים, המליץ לה הרופא המטפל, ד”ר אסף לבנון, רופא בכיר בבית החולים, על קטיעה.
מספרת בתה, הגר: “אימא ניצבה בפני השאלה הקשה – שתי רגליים כואבות ודואבות, או סיכוי לחיים ללא כאב”.
מרגע זה, ההחלטה הייתה בידי ציפקה. מה עושים? מן הסתם מבקשים חוות דעת שנייה, אולי גם שלישית, או רביעית. “קשה מאוד לאדם לקבל כזו הודעה”.
ציפקה החליטה. יש לה עוד מה לעשות בעולם הזה, במשפחה שהקימה, בקיבוץ, בגולן. ציפקה בחרה בחיים.
“חיי מעולם לא היו קלים ותמיד בחרתי לחיות אותם באומץ ובנחישות. אף פעם לא ויתרתי לעצמי וכך גם במבחן הענק הזה שעמד בפניי. אמרתי לרופא: נסר”.
איזה אומץ נדרש להחלטה כזו! גם הרופא, ד”ר אסף לבנון, הופתע מהמהירות והחד-משמעיות של ההחלטה. “ראיתי שנשמתו נעתקה”, מספרת ציפקה. כעבור יומיים ציפקה נותחה. לאחר הקטיעה, נאלצה ציפקה לעבור צנתור ברגל שמאל, כדי להבטיח את הזרמת הדם ברגל זו. “שלושה ימים אחרי הצנתור, כל עובדי בית החולים עמדו על המדרגות ומחאו לי כפיים. לא ראו כזאת זקנה…”.
ציפקה לא הכירה את בית החולים “בני ציון”. “לא הכרתי את הרופאים ולא את האחיות והאחים. הם היו אמפתיים ומלאי חמלה. ההתנהגות הכי נהדרת שיכולה להיות. מאוד מאוד הערכתי”.
חוויה ממשית
כעבור 12 יום, חזרה ציפקה הביתה, “שמחה וטובת לב”, כהגדרתה. נהג האמבולנס שאל, בהפתעה את הגר: “למה היא לא צורחת?”
ציפקה הפכה את הכריתה ל”חוויה ממשית”, כדבריה, “כי חזרתי ללא מילימטר של כאב. זו הצלחה מהממת. הכרתי רופא נחמד, מטפלים נחמדים. קיבלתי זאת כחוויה”.
“נולדתי מחדש”, אמרה לי ציפקה באותה שיחת טלפון והיא מתכוונת לכך. “במשך למעלה מחצי השנה, שבה סבלתי מכאבים נוראים, הייתי סמרטוט. מיד עם הקטיעה, חלפו הכאבים לגמרי. בבת אחת, המראה שלי השתנה. השתנו לי הפנים, העיניים שלי קרנו. הפכתי לאדם מאושר”.
ציפקה אינה חוסכת בשבחים לרופא שהציל את חייה, ד”ר אסף לבנון.
“באופן שבו הוא התבונן בי, הבנתי שזה הרופא שאני רוצה וצריכה. הוא נתן לי ביחס שלו כל כך הרבה ביטחון, שאמרתי: מה יקרה? יומיים התלבטתי. אחרי יומיים, קיבלתי החלטה. פשוט, כל כך האמנתי בו, בלי להכיר אותו”.
הגר מספרת, שהדוקטור אמר שוב ושוב: “קטונּוּ ליד דור הנפילים הזה”.
כשציפקה הגיעה לביקורת, אמר לה הרופא: “אל תגידי לי שאת מאושרת. אני רואה את זה בעיניים שלך”. הוא סיים את הביקור בקריאה: “הצלחנו!”. הוא הוסיף שמעתה צריך לחיות מיום ליום, בהתמודדות עם המחלה.
מאז, חלפו כחודשיים. “אני לומדת, אני מלאת אנרגיה, לא עברתי חוויה קשה. רק טובה”. היא נוסעת ברחבי הקיבוץ, לבדה, על קלנועית. היא משתתפת בלימודים מרתקים בקתדרה של ותיקי הגולן, במתחם ווסט, בניהולו של נחום לפיד, מיונתן ונהנית מכל רגע. לציפקה מילים חמות על המשפחה שעטפה אותה באהבה ולשייני, המטפלת הזרה שהוצמדה אליה. ניכר בה שהיא באמת מאושרת.
אכן, יש חיים אחרי הקטיעה.
