הרמקולים של ההקפות השניות משתתקים, הסוכה מתקפלת, מנגינות החג עוד מסתובבות קצת בראש – אבל השגרה כבר דופקת בדלת. בנקודת המעבר הזאת, אנחנו חוזרים לבית הכנסת ופותחים שוב את ספר התורה במילה אחת: "בְּרֵאשִׁית"
בכל שנה, יש רגע שבו חגי תשרי נגמרים בבת אחת. הרמקולים של ההקפות השניות משתתקים, הסוכה מתקפלת, מנגינות החג עוד מסתובבות קצת בראש – אבל השגרה כבר דופקת בדלת. השנה, המעבר חד אפילו יותר. המציאות הישראלית, עם כל המורכבות, הדריכות והאתגרים שלה, חוזרת מיד למרכז הבמה ואנחנו צוללים כמעט בלי הפסקה גם לתוך מערכת בחירות.
דווקא אז, בנקודת המעבר הזאת, אנחנו חוזרים לבית הכנסת ופותחים שוב את ספר התורה במילה אחת: "בְּרֵאשִׁית".
רש"י פותח את פירושו לתורה בשאלתו המפורסמת של רבי יצחק: מדוע התורה בכלל מתחילה בבריאת העולם? לכאורה, היה ראוי לפתוח ב"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם", המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל. נדמה לי שאפשר לקחת את השאלה הזאת צעד נוסף: אם התורה כבר בחרה להיות לא רק ספר מצוות, אלא גם ספר המספר את תולדות העם וייעודו, מדוע היא אינה מתחילה מאברהם אבינו?
אברהם הוא אב האומה. אצלו מתחילה הברית, ממנו צומח העם היהודי ומכאן מתחיל לכאורה הסיפור שלנו. בכל זאת, התורה מקדישה לפניו עשרה פרקים שלמים לאדם ולחווה, לקין ולהבל, לדור המבול ולמגדל בבל. עולם אחר, עולם שנבנה ונכשל. דור קם, משחית את דרכו ונעלם. אם כל מה שאנחנו צריכים הוא לדעת מאין הגיע אברהם, כמה פסוקים של יוחסין היו יכולים לכאורה להספיק.
אז למה התורה מתעקשת לספר לנו את כל מה שהיה קודם?
שאלת הייעוד
רש"י מביא את הפסוק בתהילים: "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" ומסביר: אם יבואו אומות העולם ויאמרו לישראל "לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים", אזי תשובת התורה מתחילה הרבה לפני יהושע ולפני אברהם: הארץ כולה של הקב"ה. הוא בראה, ברצונו נתנה לזה וברצונו – לאחר.
הרמב"ן לוקח את הדברים למקום עמוק עוד יותר. הוא מסביר שהתורה מספרת על אדם שגורש מגן עדן בעקבות חטאו, על דור המבול שנמחה בגלל השחתתו ועל דור הפלגה שהתפזר בין הארצות, כדי ללמד עיקרון שמלווה את העולם מראשיתו: ארץ איננה רק קרקע שתופסים בכוח. יש קשר בין המקום שאדם או עם זוכים לחיות בו לבין הדרך שבה הם חיים בתוכו. אפילו הזכות ההיסטורית או החוקית על הארץ אינה מהווה פטור מאחריות מוסרית – להפך, היא מחייבת אותה.
זה משנה את כל הקריאה בספר בראשית. אילו התורה הייתה מתחילה באברהם, אפשר היה לחשוב שהקשר שלנו לארץ ישראל הוא עניין פרטי שלנו – סיפור משפחתי עתיק, שהפך עם השנים לטענה לאומית. לכן התורה הולכת אחורה, עד לבריאת העולם. היא מבקשת לומר שהסיפור של עם ישראל לא מתחיל בשאלת הבעלות, אלא בשאלת הייעוד. לא רק "למי הארץ שייכת", אלא מה נדרש ממי שזוכה לשבת בה.
"התנ"ך הוא המנדט שלנו"
יש סיפור חסידי מוכר על הבעל שם טוב, שכאשר הייתה צרה מאיימת על ישראל, היה הולך למקום מסוים ביער, מדליק אש ואומר תפילה מיוחדת. בדור הבא, כבר לא ידעו כיצד להדליק את אותה אש, אבל ידעו את התפילה. בדור שאחריו, כבר שכחו את התפילה, אבל עוד ידעו את המקום. כשהגיע הדבר לרבי ישראל מרוז'ין, מספרים שאמר: איננו יודעים עוד את המקום, איננו יודעים להדליק את האש ואיננו יודעים את התפילה – אבל אנחנו עדיין יודעים לספר את הסיפור. גם זה הספיק.
אני אוהב את הסיפור הזה דווקא בתחילת ספר בראשית. לא מפני שאנחנו מבקשים לחיות בעבר, אלא מפני שאי אפשר לבנות עתיד מתוך שכחה. דור איננו חייב לעשות בדיוק את מה שעשו אבותיו, אבל הוא חייב לדעת מאיזה סיפור הוא בא. ברגע שהשרשרת נקטעת, גם המצפן מתחיל להשתבש.
אולי משום כך דבריו של דוד בן-גוריון, בפני ועדת פיל, בשנת 1937, נשמעים כמעט כמו המשך ישיר לרש"י ולרמב"ן. כאשר דנו הבריטים בזכותו של העם היהודי על הארץ, אמר בן-גוריון: "לא המנדט הוא התנ"ך שלנו, אלא התנ"ך הוא המנדט שלנו". הוא הסביר שזכותו של העם היהודי לא נולדה מהצהרת בלפור, או מהמנדט הבריטי, אלא קדמה להם ואלה רק הכירו בזכות היסטורית קיימת.
כשמתבוננים היום על העולם סביבנו, הלקח הזה מקבל משנה תוקף וממחיש כמה קל ליפול, גם כשאתה נראה בשיא עוצמתך. ההיסטוריה מלמדת שמעצמות אינן קורסות בשל מחסור בנשק, או במשאבים. אנו עדים לכך כיום באירופה ובחברות מערביות שונות: יש להן תקציבי עתק, טכנולוגיה מפותחת וצבאות מתקדמים ובכל זאת, הן עומדות מבולבלות וחסרות אונים מול אתגרי השעה. הקריסה מתחילה ברגע שחברה מאבדת את עמוד השדרה הערכי שלה, מתנכרת להיסטוריה שעיצבה אותה ומתביישת בשורשיה. בלי שורשים עמוקים, כל עוצמה חומרית מתגלה כמשענת קנה רצוץ ברוחות הסערה.
מאין באנו?
מכאן, צומח שיעור מכריע לחברה הישראלית של ימינו. קל מאוד להישאב לוויכוח על השאלה לאן אנחנו הולכים. ימין ושמאל, דתיים וחילונים, בחירות, ממשלה, ביטחון, כלכלה. אלה ויכוחים חשובים ולעתים, אפילו הכרחיים. אבל פרשת "בראשית" מזכירה לנו שיש שאלה שחייבת להקדים אותם: מאין אנחנו באים?
לא כדי להישאר בעבר, אלא בדיוק להפך: כדי להחזיק בביטחון העצמי ובחוסן המוסרי שמאפשרים לבנות עתיד.
אחרי כל חגי תשרי, רגע לפני שאנחנו חוזרים לרעש, לוויכוחים ולמרוץ של החיים, התורה אינה נותנת לנו תוכנית פוליטית ואינה פותחת אפילו באברהם. היא מחזירה אותנו לנקודה הראשונה ביותר ואומרת: לפני שאתם מתווכחים לאן ללכת – תזכרו מאיפה הכול התחיל.
אולי זה סוד המילה "בראשית". בכל פעם שאנחנו רוצים להתחיל מחדש, כדאי קודם לדעת היטב איפה הראשית שלנו.
