וותיקי הגולן גיבורי השואה שבינינו – המשפחתולוגיה שלנו מפותלת הרבה מן הרגיל. רק בגיל מבוגר נודע לי איפה נולדתי (מחנה העבודה-מוות בטרנסניסטריה) ושיש לי אחים חורגים מנישואיו הראשונים של אבי
מאת: מיכאל גילעדי
בסוף חודש מרץ תחילת אפריל 1950, לאחר שאמי נפטרה (בשנת 1949), נתנו בידי כתובת בישראל (למדתי אותה בעל פה) והעלו את אחותי (בת 5 וחצי) ואותי (בן 8 וחצי) על האונייה “טרנסילבניה”, ששטה בין קונסטנצה לחיפה ואמרו לי שמישהו ימתין לי בצד השני.
משום סיבה שהיא, לא המתינו לנו כמובטח וכך, אחותי ואני ישבנו על המזוודה שהבאנו אתנו מרומניה והמתנו שיבואו לאסוף אותנו. בסוף היום, הגיע אלינו מישהו ושאל אותי להיכן אנו צריכים להגיע. מסרתי את הכתובת שלמדתי בעל פה וכך הגענו, בחצות הלילה, לדודתי, אחות אמי. היא הייתה מאוד מופתעת ולאחר כשבועיים, הועברנו על ידה למוסד של עליית הנוער (לא לפני שניסו להפריד בינינו, ללא הצלחה), בכפר הנוער בן שמן.
למה אני מתחיל באירוע העלייה? מפני שלאחר העלייה, עם כל הטראומה שבדבר, נמחקה מזיכרוני (וגם אצל אחותי) כל תקופת החיים שקדמה לעלייתנו ארצה. אנשים, שפות ואירועים.
בשנת 1959, הגישה עליית הנוער תביעות לפיצויים מגרמניה, בגין כל הילדים האירופים שבגילם התאימו לתקופת השואה וכך עלה בפעם הראשונה הנושא. דודתי אחות אמי עזרה לי להמציא את ההוכחות הדרושות לכך וזאת למרות שהיא התכחשה לעובדה שמשפחתי עברה את השואה ושהתה במחנות המוות בטרנסניסטריה.
בשנת 1972, או 1973, פגשתי במקרה אישה, שכשהיא שמעה את שם משפחתי, היא התעלפה. מששבה הכרתה, היא סיפרה לחברתי שהיא הייתה נוכחת בלידתי, במחנה המוות. כשפגשתי אותה, היא סיפרה לי כמה פרטים שלא ידעתי על הוריי
בשנת 1972, או 1973, פגשתי במקרה אישה, שכשהיא שמעה את שם משפחתי, היא התעלפה. מששבה הכרתה, היא סיפרה לחברתי שהיא הייתה נוכחת בלידתי, במחנה המוות. כשפגשתי אותה, היא סיפרה לי כמה פרטים שלא ידעתי על הוריי. כמו כן, היא זיהתה את תמונת אחותי כתמונת אמי (לפי התמונה שבידי הן דומות מאוד). היא קראה למחנה בו שהו הוריי בשמו הפולני, או שמו האוקראיני ולכן התביעות שהגשתי לפיצויים נדחו.
הייתה אשתו הראשונה
באמצע שנות ה-80′, הגיע לאחותי מכתב מאנגליה ובו הציגה את עצמה אישה וסיפרה לנו שהיא אשתו הראשונה של אבי (שהייתה נוצרייה) ושיש לה שלושה ילדים מאבינו (אחרי המלחמה, היא חיפשה את אבי ובשנת 1963, נוצר הקשר ביניהם ואז סיפר לה אבינו את קורותיו מהגירושין ועד הקשר המחודש).
בסוף שנות ה-80′, או בתחילת שנות ה-90′, נפטרה האישה ומשפתחו ילדיה את העיזבון מצאו שם שתי מערכות מכתבים: אחת עם אבי והשנייה עם אחותי וכך נודע להם מיהו אביהם האמתי.
לילה אחד, התדפקה זרה על דלת בית אחותי וסיפרה לה שהיא חברה של אחותנו באנגליה ונתנה בידיה את מספר הטלפון של אחותנו החורגת. אחותי לא היססה, יצרה אתה קשר טלפוני ואחר כך נסעה אליה
רצה הגורל ולאחותי החורגת הייתה חברה ישראלית ששהתה באנגליה ובשלב מסוים היא סיפרה לה את דבר אחיה היהודים החיים בישראל. כך, לילה אחד, התדפקה זרה על דלת בית אחותי וסיפרה לה שהיא חברה של אחותנו באנגליה ונתנה בידיה את מספר הטלפון של אחותנו החורגת. אחותי לא היססה, יצרה אתה קשר טלפוני ואחר כך נסעה אליה וכך היא הכירה את אחינו הבכור (של אבי מנישואיו הראשונים) ואת האחות שהיא בת הזקונים במשפחה. בטיול בארצות הברית היא הכירה את האח האמצעי.
כשבני סיים את לימודיו בבאר שבע, הוא ואשתו החליטו לנסוע לטיול לאירופה והצעתי להם לסור לפגוש את אחותי ואת אחי וכך אכן עשו. לפני שהם עזבו את אחותי, היא נתנה בידם עותק של מכתב שאבי כתב לאשתו הראשונה, לאחר שנוצר הקשר ביניהם לאחר המלחמה, כאמור, בשנת 1963. במכתב הזה, מגולל אבי את קורותיו מאז הגירושין (המאולצים) ועד שנוצר הקשר מחדש ובמכתב זה, הוא כותב שהוא ואמי גורשו למחנה העבודה-מוות בטרנסניסטריה ושמכל יושבי המחנה, סידרו לאחר המלחמה כ-450 שוהים, (דבר המאמת את גרסת האישה שהייתה נוכחת בלידתי שעל פי גרסתה סידרו במחנה כ-350 איש). כך, נודע לי מקום הולדתי ואכן שבתי והגשתי תביעה להכרה כניצול שואה ואכן בשנת 2000, הוכרתי כניצול שואה, על כל משתמע מכך.
קצר משפחתי
עד היום, אינני יודע דבר על אבי ומוצאו. למרות שאני יודע שבישראל חיים כמה וכמה קרובי משפחתי מצד אבי, אך בגין שנאה בין משפחת אבי למשפחת אמי, סירבה דודתי לקשר בינינו לבין קרובי המשפחה ממשפחת אבי, עד מותה.
בשנות ה-80′, הגיע לארץ דודי מצד אבי וכשנפגשנו אתו, אחותי ואני, התברר שהוא לא יודע שום שפה, חוץ מרומנית. אחותי ואני ידענו לדבר רק עברית או אנגלית, כך שמהפגישה לא למדנו דבר על אבי ומשפחתו, רק למדנו שהוא (הדוד) היה שר בממשלת רומניה שלפני צ’אושסקו. עד היום, איננו מכירים איש מצד משפחת אבי, פרט לגרינברג אחד.
חיים גרינברג שירת הרבה שנים בחיל האוויר, היה בהסתדרות, בבית הדין לעבודה, הוא עוזר לאנשים במיצוי זכויות, מעביר שיחות כניצול שואה, מדריך טיולים בהתנדבות… גם עכשיו, הוא עובד ומתנדב מכל הלב. הוא ממקימי קצרין, איש ערכים, שכל חייו תורם לחברה.
פרוייקט אישי מיוחד של מיכאל גילעדי
