זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל כולה אינה ניתנת לערעור. מדינת ישראל ריבונית להחליט על גבולות מימוש זכות זו, בהתאם לשיקולים דמוגרפיים, מדיניים וביטחוניים
מאז הטבח בשמחת תורה, בשורה של מאמרים, ובהם בבמה הזאת, יצאתי בחריפות נגד רעיון הקמתה של מדינה פלשתינאית ביהודה ושומרון.
מאמרים אלה הזמינו תגובות כמו “אז מה אתה מציע”? “אמרת מה לא. אבל מה כן?”
בטרם אציג את הכן שלי, אציין שכאשר אדם רואה מולו סכנה, עליו להתנגד לה, גם אם אינו יודע מה כן. הטבח בנגב המערבי הראה לנו מהי התוצאה של עצמאות פלשתינאית בגבולנו ומהי חשיבותו הרבה של עומק טריטוריאלי, ולכן ברור שמדינה פלשתינאית עצמאית ביו”ש, הפיכת כביש 6 לגבולה המזרחי של ישראל וגוש דן – ל”העוטף” הבא, היא סכנה קיומית חמורה. אם דבר מסכן את קיומנו, עלינו לסכל אותו. עצם המניעה שלו היא “כן” – כן לקיומה של מדינת ישראל בטוחה. לא אחצה ברגל אוטוסטרדה שהמכוניות דוהרות בה במהירות מטורפת, רק כיוון שאני צריך לעבור לצד השני ואיני מכיר דרך אחרת לעבור לשם. קודם כול, ברור שלא אקפוץ לגלגלי המכוניות הדוהרות. אחר כך אחשוב מה כן.
אחרי ההבהרה הזאת, אציג את ה”מה כן” שלי. קלקלן (ספוילר) – אני בעד חזון שתי המדינות.
מובלעת ירדנית
מתוך נייר עמדה שכתבתי לאחרונה בעבור גוף מסוים:
* זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל כולה אינה ניתנת לערעור. מדינת ישראל ריבונית להחליט על גבולות מימוש זכות זו, בהתאם לשיקולים דמוגרפיים, מדיניים וביטחוניים.
* בכל שטח, שעליו תחול ריבונות ישראל, תוענק אזרחות מלאה לכל התושבים החיים בו, כולל זכות ההצבעה לכנסת.
* בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, צפון ים המלח, דרום הר חברון, מדבר יהודה וגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון, כל אלה הם חבלי ארץ ישראל החיוניים לביטחונה ולמימוש ייעודה הציוני של ישראל ולכן יש להחיל עליהם את ריבונות ישראל.
* האזורים העתירים באוכלוסיה פלשתינאית צפופה, מסכנים את האינטרס הלאומי של ישראל כמדינה יהודית, בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. לכן, האינטרס הלאומי מחייב ויתור על אותם שטחים.
* ישראל תחתור להסדר קבע בינה לבין המדינה הירדנית-פלשתינאית. האזורים ביהודה ושומרון, המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, יהיו מובלעת ירדנית-פלשתינאית ריבונית מפורזת.
* עד הסדר הקבע, שאינו נראה מעשי בעתיד הנראה לעין, כיוון שאין היום פרטנר לאף הצעה ישראלית, כולל של מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 (הצעות ברוח זו נדחו בידי הפלשתינאים על הסף) – יש לנהל את הסכסוך בשום שכל, באופן שיקיים ויחזק את הרשות הפלשתינאית ויאפשר לצה”ל חופש פעולה בשטחי הרש”פ, כדי להילחם בטרור ולסכל פיגועים.
ככתוב במגילת העצמאות
ואל החדשות בהרחבה.
בארץ ישראל המנדטורית, זו שעליה הטיל חבר הלאומים על בריטניה להקים מדינה יהודית, יש מקום לשתי מדינות – יהודית וערבית. אין מקום למדינה שלישית.
הגבול בין שתי המדינות הוא נהר הירדן ולא מטר ממערב לו. הירדן הוא גבול חלוקת הארץ. ממערב לירדן – ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי. ממזרח לירדן – ירדן/ פלשתין.
כיוון שישראל היא מדינה דמוקרטית, ברור שבאזוריה הריבוניים יוענקו זכויות אזרח מלאות ושוות, ללא הבדל דת, גזע ומין, ככתוב במגילת העצמאות. אם תוחל ריבונות ישראל על כל ארץ ישראל המערבית, יהיה עלינו להעניק אזרחות מלאה לכל החיים בה. ההרכב הדמוגרפי של יהודה ושומרון, שבו חיים כשני מיליון פלשתינאים, מהווה איום על דמותה היהודית של ישראל ועל היכולת להבטיח רוב יהודי מוצק לדורות. לכן, השיקול הציוני מחייב פשרה טריטוריאלית גם בארץ ישראל המערבית, אך כזו שלא תסכן את ביטחון ישראל.
החלוקה בהסכם אוסלו בין אזורי A ו-B שבשליטת הרש”פ, לאזור C, היא הבסיס לאותה פשרה. על פי הפשרה הראויה, אזורי A ו-B יהיו מובלעת מפורזת של המדינה הירדנית-פלשתינאית. לא חייבים לדבוק במדויק בחלוקה הקיימת בין האזורים, אבל היא הבסיס לקביעת גבול הקבע.
יש רק בעיה אחת קטנה. אין היום פרטנר להסדר הזה. הירדנים מסרבים לו. וזה נכון. לכן, כיום ההסדר הראוי אינו מעשי.
אין עם מי לדבר
זה המשותף לו ולכל הרעיונות המבוססים על הסכמת הפרטנר ועומדים על קיומה של מדינת ישראל בגבולות כלשהן. העדר פרטנר – זה הדבר המשותף לחזון שתי המדינות שבו אני דוגל, לחזון שתי המדינות של הדוגלים בהקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ביו”ש, בקווי 4 ביוני 1967, עם או בלי “חילופי שטחים”. עובדה: כאשר אהוד ברק, אהוד אולמרט, קלינטון ואובמה (באמצעות מזכיר המדינה, ג’ון קרי) הציעו הצעות ברוח זו, הן נדחו על הסף בידי ערפאת ואבו מאזן. הסיבה לכך, היא עמידתם על תביעת “זכות” השיבה, כלומר הטבעתה של ישראל המגומדת במיליוני פלשתינאים. משמעות הדבר – השמדת ישראל.
כיוון שאין היום פרטנר להצעתי ולאף הצעה ישראלית אחרת, צריך לחשוב מה עושים בתקופת הביניים, עד שיהיה פרטנר. לדעתי, יש לקיים עד אז את המצב הנוכחי – רשות פלשתינאית שהיא פחות ממדינה בשטחי A ו-B, עם חופש פעולה מלא לצה”ל, לשב”כ ולכוחות הביטחון הישראלים. המציאות מאז “חומת מגן” ביו”ש, לעומת המציאות בעזה לאורך אותן שנים ועד הטבח בשמחת תורה, מבהירה לנו מדוע אסור לנו לוותר על חופש הפעולה הביטחוני בשטח.
מה אני מציע לעשות ברצועת עזה?
לכך אקדיש מאמר נפרד.
