“עומס חום” – שלי שרון
שלי שרון היא זמרת יוצרת, קול חדש באוזן וזהו אלבום הבכורה שלה. לייט-בלומר כזאת, 30+, לקחה שיעורים בגיטרה בשביל הכיף ויצאו מזה שירים. לפני חמש שנים, פגשה במקרה את ארז לב ארי והם התחילו לעבוד על האלבום הזה. אני אוהב סיפורים שקורים פתאום במקרה.
שרן מחזיקה קול טוב, מעט צרדרד, תוסיפו לזה את הדיקציה המוזרה של עלמה זהר וזה אחד לאחד. גם ההלחנות שלה מזכירות לאוזן מעברים של זהר וזה ממש לא כתוב פה לגנאי. יש השפעות ויש גם מקרה: פתאום במקרה בנאדם מתחיל לשיר ויוצא לו קול דומה.
בעוד המנגינות של שרון מוציאות ממני סימפטיה זהירה, הטקסטים שלה לא עברו לי את המוח. זה בעברית, זה מקיים חיבורים עדינים בין שורות ובתים, אבל המרדף שלי אחרי רעיון לא הביא תוצאות. איכשהו, שרון כותבת את הדברים מעורפל, אסוציאטיבי מדי וקשה להבין באמת למה היא מתכוונת.
זה בסדר גמור, אגב, לא ממש מוכרחים לשחות בבריכה של כוונת המשורר, רק שאם היא רצתה למסור לי פה משהו, מצטער, זה לא הגיע.
את הפטיש האחרון היא נתנה לי בראש עם טעויות בעברית כמו “בת שמונָה עשרה”, “כמה שָעות נסיעה” ועוד ממתקים מבית המדרש הזה. לא תתפסו אותי אומר שגם זה בסדר גמור.
“אומרים שזה אתה” – גֶדי רונן
גֶדי רונן, מוזיקאי יוצר ותיק, היה בהרכבים “דבק” ו”אחד חלקי אחד”, שבישראל נחשבים ל”אלטרנטיביים”, או הרכבי “אינדי”. הכוונה היא למוזיקה שנעשית בשולי הדרך, הרחק המיינסטרים הדביק ולפיכך היא אותנטית יותר, פחות מתחשבת בטעם הכללי וגם נושכת. “אומרים שזה אתה” הוא אלבום הסולו הראשון שלו.
בשנים האחרונות, רונן הוא אחד משלושת המוזיקאים (יחד עם תומר יוסף ואיתמר ציגלר), שיצרו את אלבום המופת משירי יענקלה רוטבליט – “החצר האחורית”. הוא הלחין ושר שם את “מענה קולי”, “פצצה מתקתקת”, “המקור מצטט העתק” ו”קרא לי קודקוד”. שלושת האחרונים מעידים על סגנונו המוזיקלי של האיש.
אני עוד מתלבט איך לומר את זה. רונן עושה את המוזיקה השטוחה הכי מדליקה שיש. הנה, זה מאחורינו. יש לו סיבוב די קבוע של משפטים מוזיקליים. זה לא שהכול נשמע אותו דבר, אבל המנגינות שלו מאוד מאופיינות, עם דגש על מקצבי רוק וגם ההגשה. הוא נע כל הזמן משני עברי הגבול בין שירה לדיבור. לא יודע מה אתכם, אני אוהב את זה. גם הקול של רונן, גבוה ויפה, לא זז יותר מדי לאורכו של המנעד.
לעומת הקווים הרגועים במוניטור הזה, הטקסטים שלו קופצים בשפיצים דוקרניים. הוא כותב בשפה ברורה, חדה ונוקבת. כמובן, על הכיבוש (“טיול”), על החיים עצמם, שהם לא משהו בגרסת רונן, השריפה בכרמל, על המורכבות המעורבבת של עיר כמו יפו וגם מבט קוצני על כמה עניינים (“פג תוקף”, “מעגל רב משתתפים”).
המלודיות הרכות והיפות נמצאות דווקא בקטעי הביניים, הסולו ובעיבודים. אורי וינוקור (שהפיק לאסף אבידן, אנג’לסי ועוד) נתן פה עבודה וגם החברים מ”החצר האחורית” באו לבקר באולפן וניגנו. הרבה סימפולים ואפקטים בונים לרונן רקע מתאים למה שיש לו לומר.
אהבתי.
