י’ אייר הוא יום הולדתו ה-157 של חוזה מדינת היהודים, בנימין זאב הרצל. ב”אלטנוילנד”, מוקדש מקום לגולן. הרצל קרא לגולן “האסם” ו”אוצר הדגן” וראה בו מרכז חקלאות לאומי, שיספק מזון לארץ כולה. אם תרצו – אין זו אגדה. רצינו
“מסילות הברזל לפיתוח הארץ רצות מלבנון עד לים המלח ומחוף
הים התיכון עד לגולן ולחורן, כמו תעלה של כוח אדם”.
הרצל, “אלטנוילנד”, 1902.
מחר, י’ באייר, הוא יום הולדתו ה-157 של בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת ישראל. יום זה הוגדר לפני שנים אחדות בחוק כיום ממלכתי – “יום הרצל”.
הרצל, חוזה מדינת היהודים, הוא גם חוזה ההתיישבות בגולן. חזון ההתיישבות בגולן, שהוא כתב, מופיע בספרו “אלטנוילנד”.
“אלטנוילנד” הוא רומן אוטופי שכתב הרצל ובו הוא מתאר שני ביקורים של אינטלקטואל יהודי-וינאי צעיר בשם פרידריך לֶוֶונְברג בארץ ישראל. בביקור הראשון, ב-1902, הוא מוצא ארץ מוזנחת ועלובה. בביקור השני, ב-1923, הוא מופתע לגלות ארץ מפותחת ומתקדמת, מדינת מופת.
פירוש השם “אלטנוילנד” הוא “ארץ ישנה חדשה”, והשם העברי שניתן לספר הוא “תל-אביב”. בספר מתוארת דמותה של החברה היהודית החדשה שתקום בארץ ישראל. חשיבותו של הרומן היא הבנת דמותה של מדינת היהודים עליה חלם הרצל. אגב, קריאת הספר מפריכה את המיתוס חסר השחר על פיו התנועה הציונית התעלמה מן העובדה שחיו ערבים בארץ ישראל.
החבורה שעמה מבלה לוונברג, בביקורו השני בארץ, מבקרת בטבריה ושם היא מתפצלת לשנים: חלק אחד מבקש לנסוע לאורך בקעת הירדן ולבקר ב”תעלת ים המלח” ואילו החלק השני מבקש קודם לבקר בגולן, אחרי שליטוואק, המנהיג הציוני הארצישראלי, הבטיח להם “שגם שם יש דברים שראויים להיראות”. כעבור יומיים, כך נדברו, יחזרו וייפגשו שני חלקי החבורה בבית שאן, אלה שיקדימו, כך סוכם, יחכו במלון הגדול של בית שאן לבאים מהגולן.
כיצד עולים לגולן? סירה הדורה, מונעת על ידי חשמל, המתינה לארבעת הנוסעים אשר ביקשו לעבור (מטבריה) אל הגדה השנייה של ים כנרת.
“היה יום אביבי”, ממשיך הרצל. “מאותם ימים רבים ונעימים השכיחים בחוף הכנרת. הסירה פילחה במהירות את הגלים, שרוח קלה נשבה בהם. הארמונות והווילות הצחורים של טבריה הלכו ונתגמדו והרמות התלולות של החוף המזרחי קרבו בהדרגה. נפלא היה מראה החרמון המושלג בצפון. הספינות הרבות מכל הסוגים והגדלים שעברו על פניהם ביעף היו תאווה לעיניים. כך עברה עליהם הנסיעה כחלום מהיר. בגדה שממול, נצמדה הסירה לחופו של מפרץ קטן. במרחק פסיעות מעטות משם, נמצאת תחנת הרכבת החשמלית. הנוסעים לא הוצרכו להמתין זמן רב לרכבת, שבה עמדו להמשיך במסעם. הם עלו בקרון הטרקלין ונסעו לאל-קוניטרה. בעיר זו, היה צריך דוד לטפל בעסקיו. המסילה עלתה בהדרגה, כי עד לאל-קוניטרה חייבת הייתה להגיע לגובה של אלף מטר מעל פני הים. בהיותה צומת מסילות בעבר הירדן המזרחי, לבשה עיר זו חשיבות ניכרת. היא שכנה בתווך בין צפת לדמשק ונהפכה למרכז מסחרי חשוב”.
כאשר יצאו דוד ואורחיו מן הקרון בקוניטרה, הם ראו על פני פסים אחרים “שמקום שעמדה רכבת נכונה להפליג לביירות, קרון אחד בו ישבו נערים מצוינים מבתי הספר בארץ, שערכו מסע סביב העולם…”.
“בשעה שדוד השלים את ענייני עסקיו, טיילו אורחיו בתוך העיר, שהייתה מלאה תנועה. ביקרו את המחסנים, שסחורות המזרח היו בהם מועטות ואשר שימשו בעיקר סניפים לבתי מסחר אירופיים גדולים. לבסוף, מצאו בהם אכסניה במלון אנגלי משובח. הם הקדימו לסעוד את סעודת הערב, על מנת להשכים למחרת לשם טיול אל המקום, שנקרא ‘האסם’ או ‘אוצר הדגן’ “. הביטויים “האסם” ו”אוצר הדגן” מבטאים את תפיסתו של הרצל, שההתיישבות בגולן תהיה אסם התבואה של ארץ ישראל וסביבתה – מרכז החקלאות הלאומי, שיספק מזון לארץ כולה.
פאר היצירה הציונית הוא מפעלי המים הלאומיים הגדולים. הרצל חזה, בספרו הן את המוביל הארצי, המזרים את מי אגן ההיקוות של הכנרת לדרום הצחיח והן את תעלת הימים, החזון שטרם הוגשם.
כותב הרצל: “היה בוקר רך צבעים. ברכבת חשמל צדדית הפליגו [בני החבורה] אל תוך הנוף הצעיר והמקסים. באזור זה של עבר הירדן המזרחי, נמצאו ליד פרשת מים מיוחדת במינה. אחד מהארבעה, שטיינאק [מהנדס] הסביר, שזוהי פרשת מים, היות וכאן נפגשים המים העולים מצפון ומדרום…
“את המשקים החקלאיים החדשים שראו בסיורם כינה שטיינאק בשם ‘מפעלי חרושת פתוחים’, והסביר כי המים אליהם אמנם אינם זורמים ממש מלמטה למעלה, אך האנרגיה המופקת מגליהם, היא העולה. נחל הפורץ אל העמק במרחק חמשה עשר, או עשרים מילין, או המניע את הגלגלים, כי את כוחו מוליכים הנה בחוטים. בצורת זרם חשמלי. — וכך ניתן להוליך הנה את אנרגית המים של תחנת ים המלח שבדרום ושל מעינות ההרים של הלבנון והחרמון בצפון…
“‘המייסדים האמתיים של הארץ החדשה-העתיקה’, אמר דוד, ‘היו טכנאי המים וייבוש הביצות, השקיית הקרקעות החרבות, ועל כל אלה – שיטת מפעלי הכוח, בזה היה תלוי הכול'”.
חשיבות קצרין
ההשראה למאמר זה היא מאמר שפרסם צבי אילן, בעיתון “למרחב”, העיתון היומי של תנועת “אחדות העבודה” והקיבוץ המאוחד, ב-27.3.1969, תחת הכותרת “הרצל מסייר בקוניטרה”. המאמר מופיע, בגרסה מקוצרת, בקובץ מאמרים על הגולן של המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית, שיצא באותם ימים.
צבי אילן היה ארכיאולוג, היסטוריון, חוקר ארץ ישראל, עיתונאי וסופר צעיר ומבטיח, שהלך לעולמו בטרם עת, בגיל 54, ב-1990. אילן היה בעל טור בעיתון “למרחב”, ולאחר מיזוגו עם “דבר” – בעיתון זה, שבהם עסק בעיקר בידיעת הארץ ואהבתה; הטורים נקראו “ארץ חמדה” ו”משוט בארץ”. שמות הטורים מעידים על כך שאין הם ספקי מידע אקדמי בלבד, אלא המידע נובע מאהבת ארץ ישראל יוקדת. כתיבת הטור החלה ב-1964, אולם בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, חל בה תפנית. אילן חש שנפתחו בפני אוהבי ארץ ישראל השטחים המשוחררים – הגולן, יהודה ושומרון ומרחבי סיני והוא נע ונד לאורכם ולרוחבם וכתב עליהם בהרחבה במאמריו ובספריו. הוא ליווה באהדה רבה גם את ההתיישבות החדשה וסיקר אותה באהבה. יחס מיוחד היה לו לגולן, אותו חקר הן כארכיאולוג, והן כחוקר הזיקה אליו בעת החדשה. על כך כתב את ספרו המונומנטלי החשוב, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, “הכמיהה להתײשבות יהודית בעבר-הירדן 1871–1947”, החשוב מבין למעלה מעשרים הספרים שכתב.
גם מאמרו “הרצל מסייר בקוניטרה”, הוא יותר מאמר דידקטי ופובליציסטי, מאשר העברת מידע לקורא. ניתן לראות איך באופן גלוי לגמרי, מטרתו היא הצגת הגולן כמחוז חפץ ציוני, שאותו מגשימים כעת, סוף סוף, החלוצים שעלו לחונן אבני הבזלת הגולניות.
אילן מתאר את הפער התהומי בין קוניטרה המודרנית, המתוארת בחזונו של הרצל, לבין העיירה הסורית העלובה, שמצאנו בעלותנו לגולן, והוסיף: “גם עתה, לאחר שחרור הגולן, לא תהא קוניטרה, ככל הנראה, בירת הגולן. למרות שמאות אנשים הציעו עצמם כמתיישבים בעיר הנטושה, היא לא תיושב ובמקומה תוקם עיירת מחוז חדשה. סיבת הדבר היא בקרבתה היתירה של קוניטרה לגבול הפסקת האש והאפשרות של פגיעות בה מצד חבלנים [=מחבלים]. כבר עתה גילו הללו כוחם בהמטרת פגזים על העיר. העיירה המתוכננת תוקם פנימה יותר בגולן ותהיה מובטחת יותר, לפחות מהכלים הקלים, המצויים כיום בידי ארגוני החבלה”.
העובדה שאילן כתב את הדברים ב-1969 מעידה על היכרותו עם תכנית פיתוח הגולן, שהגה באותם ימים המתכנן עוזי גדור. בתכנית מוצגת הדילמה בין הקמת עיר הגולן בקוניטרה (כפי שהציע ראש הממשלה לוי אשכול), לבין הקמתה במרכז הגולן, באזור בו אכן הוקמה לימים קצרין, כפי שמוצע בתכניתו של גדור. יש לציין, שכל נושא הקמת היישוב העירוני לא קודם כהוא זה, בין השאר כיוון שמתיישבי הגולן לא אהדו אותו. רק לאחר מלחמת יום הכיפורים, נפל האסימון בקרב המתיישבים. הם הבינו את החשיבות הדמוגרפית הקריטית שיש לקיומו של יישוב עירוני לקליטת מסה אנושית משמעותית ודחפו בכל הכוח ובהצלחה גדולה להקמת קצרין.
צבי אילן מתייחס גם לסוגיית המים, שבאה לידי ביטוי ב”אלטנוילנד”: “הרצל נוגע כאן בבעיה שהיא אולי העיקרית מאלה הניצבות בפני חקלאי הגולן: יורדות באזור זה (לפחות במרכזו ובצפונו) כמויות מים ניכרות, אלא שמים אלה קשים ביותר לניצול לתבואות קיץ ולשימוש לצרכי אדם ובעלי חיים משך כל השנה. הסיבה היא, שהמים פורצים בצורת מעיינות היורדים בערוצים עמוקים מערבה, אל הירדן והכנרת. עד עתה, כל עת השלטון הסורי, לא נעשו קידוחים עמוקים להעלאת מים במרום הגולן ולנוכח המצב, הוחל בביצוע תכניות לשאיבת מים מבריכת רם ומהכנרת, נבנו סכרים לעצירת שיטפונות, נקדחות בארות ועוד”.
חווה לדוגמה
נשוב ונתלווה אל המסיירים בגולן ב”אלטנוילנד”. הללו, לאחר נסיעה של שעה וחצי, הגיעו אל משק לדוגמה, שניבנה בפיקוח החברה החדשה, על ידי ארגון צדקה. מנהלו הראה לאורחיו כל מה שניתן לראות באחוזה נפלאה זו. התפעלות מיוחדת עורר המרכז החשמלי, שמקומו היה ליד בניין ההנהלה. מהמרכז סיפקו זרם לעבודות השדה העיקריות ומפעלים הקשורים עם המשק – ביח”ר לסוכר, טחנת קמח, ביח”ר לעמילן ועוד. בבנייני המשק, שביקרו בהם, כמו בבתי החרושת, בכבישים ובשדות, היה הכול “ערוך ומסודר לפי כל השיטות החדשות של החקלאות המודרנית”.
וכאן צפויה הפתעה. מיהם המתיישבים באותה חווה משוכללת, אותו יישוב למופת?
לא ניחשתם.
אסירים, שהחברה רוצה להחזירם למוטב ושולחת אותם למיזם שיקום בגולן… אנשים אלה, אחרי שריצו את עונשם, מבקשים בדרך כלל להישאר במקום כפועלים, או כמתיישבים.
על כך מעיר צבי אילן: “כמובן שהרצל לא יכול לחזות את מהלכה הלולייני של ההיסטוריה ולהעלות במחשבתו מאות (ואולי כבר אלפים) צעירים הבאים מרצון ליישב את הגולן והם-הם שעשו את הגולן לעברי – בני קיבוץ מרום הגולן שפתחו בקוניטרה מלון, שאינו נופל הרבה מהמלון האנגלי שחזה הרצל; בני עין זיוון ואל על ומבוא חמה, שמעבדים את הקרקע ‘לפי כל התורות החדישות ביותר של החקלאות המודרנית’ והכלים המשוכללים ביותר”.
לא אגדה
המשפט המוכר ביותר ב”אלטנוילנד” הוא המוטו שלו: “אם תרצו – אין זו אגדה”.
וכך כותב הרצל בפרק הסיום של ספרו: “… אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה – ויישאר אגדה”.
את מאמרו “הרצל מסייר בקוניטרה”, מסיים צבי אילן בהתייחסות לחזון ההתיישבות המתחדשת בגולן:
“אם נרצה, מי יודע – אולי גם זו לא תהיה אגדה…”.
חלפו יובל שנים. זו לא הייתה אגדה.
