אש"ף ב-1982, חמאס ב-2023: אותה אכזריות, אותו טבח בילדים. מלחמת "שלום הגליל" מנעה, "חרבות ברזל" הגיבה. אפשר לומר שב"שלום הגליל" יישמנו את לקח השבעה באוקטובר 41 שנה קודם לטבח
44 שנים מלאו למלחמת "שלום הגליל", שפרצה ב-6 ביוני 1982.
היו כשלים רבים במלחמה. הכשל הראשי היה הברית עם כנופיית הפלנגות המושחתת והניסיון להעלותה לשלטון, מתוך אשליה שהדבר יביא לשלום בין המדינות. אגב, מעטים זוכרים זאת, אך ב-17 במאי 1983, נחתם הסכם שלום בין ישראל לבנון, שלא החזיק מעמד אפילו דקה. היו כשלים בהתנהלות הממשלה, כמו הסתרת מידע מהממשלה ומראש הממשלה בידי שר הביטחון, אריק שרון. היו גם לא מעט כשלים מבצעיים, כמו בקרב סולטן יעקוב ועוד. הייתה התבוססות מיותרת בלבנון, עד ההתבססות ברצועת הביטחון ב-1985 (שהנסיגה ממנה בשנת 2000, שבה תמכתי בזמן אמת, הייתה שגיאה היסטורית).
אבל על אף הכשלים, מלחמת "שלום הגליל", המושמצת כל כך, הייתה מלחמה צודקת מאוד, חכמה וחשובה והשיגה תוצאה חיובית מאוד. היא זכתה לכינויי גנאי נפסדים, שהנה, אפילו במלחמת "חרבות ברזל", המלחמה נגד חמאס בעקבות השבעה באוקטובר, מחזרו ודקלמו אותן סיסמאות עבשות על "מלחמת ברירה", "מלחמת שולל", "מלחמה לא לגיטימית", "מלחמת שלום נתניהו" (אז היא כונתה "מלחמת שלום השרון") וכד'.
קדימונים
הבה נעמיד את העובדות על דיוקן, ונעשה צדק עם מלחמת "שלום הגליל". ראשית, זו הייתה מלחמה לשלום הגליל. כך ראוי לכנות אותה, על פי מטרתה וייעודה. השם "מלחמת הלבנון" נועד להציג את עיקר תכליתה, לא בהגנה על צפון המדינה, אלא בשאיפת התפשטות ללבנון.
הייתה זו מלחמה למיטוט שלטון אש"ף וכוחו הצבאי. אש"ף השתלט על דרום לבנון, התבסס בביירות והעמיד בצל את השלטון הלבנוני. למלחמת האזרחים בלבנון, שפרצה ב-1975, אחראי במידה רבה אש"ף, שניסה להעצים את כוחו בלבנון, כדי לפעול ממנה להשמדת ישראל.
קצת רקע היסטורי: בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים, בהנהגת רב המרצחים ערפאת, התבסס אש"ף בירדן ומשם פעל נגד ישראל ונגד ירדן. בספטמבר 1970, המלך חוסיין הוביל מלחמה נגד אש"ף, גירש את ערפאת וצבא מחבליו והם עברו ללבנון. שנה קודם, הוביל נשיא מצרים נאצר את החתימה על הסכם קהיר 1969 – ההסכם החשאי בין אש"ף ללבנון, שהעניק לאש"ף את הזכות לפעול נגד ישראל מלבנון.
מלבנון, אש"ף פגע בנו שוב ושוב. משם יצאו פיגועי טרור קטלניים כמו הטבח בילדי אביבים, הטבח במעלות, הטבח בקריית שמונה, הטבח בכביש החוף, הטבח במלון "סבוי", החדירות הקטלניות לקיבוץ שמיר, לכפר יובל, למשגב עם, לנהריה (1974, 1979) ועוד ועוד. זאת, וגם ירי קטיושות חוזר ונשנה על קריית שמונה ויישובי הצפון. משם, יצאו הפקודות גם לפיגועים נגד ישראל בכל העולם, ובראשם הטבח במינכן.
לראות בפיגועים הללו קדימונים לשבעה באוקטובר. אותה אכזריות, אותו טבח בילדים. במשגב עם, חדרו המחבלים לבית התינוקות של היישוב וחטפו את התינוקות. בנהריה, רצח הגיבור הלאומי הפלשתינאי סמיר קונטאר את עינת הרן בת הארבע, כאשר רוצץ את ראשה בקת הרובה לעיני אביה ואחר כך ירה בו למוות. ההבדל העיקרי בין הטרור מלבנון לבין השבעה באוקטובר הוא שאז המחבלים התבצרו עם בני הערובה שחטפו בשטח ישראל ועתה הם חטפו אותם לשטחם.
הגיב בפעולות גמול, שהמפורסמת והמוצלחת שבהן הייתה מבצע "אביב נעורים" נגד מפקדות אש"ף בביירות (1973). לאחר הטבח בכביש החוף (1978), יצאה ישראל ל"מבצע ליטני", שהיה מבצע נרחב יחסית, אך לא מוטט את שלטון אש"ף בדרום לבנון.
מלחמה אחת
במלחמת "שלום הגליל", עשתה ישראל את מה שהיה עליה לעשות בעזה, שנים לפני השבעה באוקטובר – יצאה למלחמה כדי למוטט את אש"ף ולהסיר את האיום מעל ישראל. ההבל על "מלחמת ברירה" לא לגיטימית, הוא לב מחדל השבעה באוקטובר. הגישה שעל פיה לא לגיטימי ליזום ולתקוף, והמלחמה לגיטימית רק כאשר היוזמה בידי האויב שפותח במלחמה, היא היא מחדל השבעה באוקטובר. האמת היא, שהאויב פתח במלחמה, הנמשכת כבר 78 שנים (ובעצם חמישים שנה קודם לכן), בפלישה לישראל, למחרת הכרזתה. זו מלחמה אחת הנמשכת עד היום והיא מלחמת אין ברירה. בתוכה, השאלה היא אם אנו נוטלים את היוזמה כדי לממש את זכותנו להגנה עצמית, או ממתינים באופן פאסיבי לכך שהאויב ינצל שעת כושר ויפתיע אותנו, כמו בשבעה באוקטובר.
אלה שתקפו את מלחמת "שלום הגליל" עשו זאת בשם רוח ההתמכרות לשקט, שהיא המחדל של הממשלה הכושלת, שהמיט עלינו את טבח השבעה באוקטובר. הם טענו שעשרה חודשים לפני "הפלישה ללבנון" הייתה הפסקת אש עם אש"ף בלבנון, הגבול היה שקט וישראל הפרה את הפסקת האש בפלישה תוקפנית ללבנון.
הייתה זו הפסקת אש מסוג הפסקות האש שהביאו לשבעה באוקטובר בדרום ולהתעצמות חיזבאללה בצפון, שעלולה הייתה להביא לטבח חמור לאין ערוך יותר מבדרום, אילו חיזבאללה הקדים את חמאס, ואיני רוצה לדמיין את התוצאה אילו הותקפנו במקביל מצפון ומדרום.
באוגוסט 1981, הייתה התחממות גדולה בגבול לבנון ובדרום לבנון. שליח נשיא ארה"ב, פיליפ חביב, הביא להסכם הפסקת אש. לכאורה, אש"ף כיבד את הפסקת האש. הוא לא ירה ראשון מלבנון. אבל הוא ניצל את הפסקת האש כדי להתעצם ולהעצים את האיום על ישראל ושיגר פיגועים בכל רחבי הארץ והעולם, אך לא ישירות מלבנון. כאשר ישראל הגיבה על אותם פיגועים, הם תקפו בקטיושות את קריית שמונה ויישובי הגליל. זו הייתה, מבחינתם, מהות הפסקת האש – הם לא יתקפו, בשלב זה, מתוך לבנון, אלא ברחבי הארץ וישראל לא תוכל להגיב בלבנון, אף שמשם יצאו ההוראות לפיגועים, אם ישראל תגיב, היא כביכול הפרה את ההסכם ולכן זכותם להגיב בירי קטיושות. מי שיצאו נגד המלחמה, תמכו למעשה בפרשנות האש"פית, והתמכרו לשקט היחסי בצפון.
אוסלו
המלחמה פרצה בעקבות ההתנקשות בחייו של שגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב. "זה לא אש"ף", טענו מתנגדי המלחמה. זוכרים את "זה לא חמאס, זה הג'יהאד האסלאמי", כחלק מן הרמייה העצמית של ההתמכרות לשקט? הנה, כך היה גם אז. בעקבות ההתנקשות, ישראל הפציצה קני מחבלים בלבנון. בתגובה, אש"ף פתח בירי קטיושות נרחב לצפון, ישראל ראתה בכך קאזוס בלי (עילה למלחמה) וצה"ל פתח בתמרון הגדול בלבנון.
אין מלחמה צודקת מזו. היא צודקת יותר ממלחמת "חרבות ברזל", כי היא מנעה את הטבח ולא הגיבה עליו. היא המלחמה שהיה על ישראל לבצע בעזה שנים לפני השבעה באוקטובר, שהייתה מונעת את הפורענות הגדולה.
ההצלחה הייתה גדולה. אש"ף גורש מלבנון. ערפאת וצבאו המובס נאלצו לגלות לתוניס. כך יש לסיים את מלחמת "חרבות ברזל", שלא הסתיימה, כי חמאס עדיין על הרגליים ושולט ללא מיצרים בעיר עזה ועל 40% משטח הרצועה.
את ההישג החשוב הזה, של מלחמת "שלום הגליל", אנחנו, בטיפשותנו, ביטלנו כעבור תשע שנים, בהסכם אוסלו, שהחזיר את ערפאת וצבא הטרור שלו לתוככי ארץ ישראל והמטנו על עצמנו את גלי הטרור, מאמצע שנות ה-90' ועד לשבעה באוקטובר. בוגי יעלון אמר אז שאש"ף ניסה להרוס את ירדן וגורש ללבנון, ניסה להרוס את לבנון וגורש לתוניס, עכשיו הזמנו אותו לכאן, כדי שיהרוס את ישראל.
עוד מיתוס על המלחמה שראוי לבחינה, הוא שכיוון שגירשנו את אש"ף, קיבלנו את חיזבאללה שמילא את הוואקום. כביכול, אם אש"ף היה נשאר, חיזבאללה לא היה קם, כלומר אנחנו הבאנו על עצמנו את האיום הזה. הטיעון הזה הוא חסר שחר מבחינה היסטורית. את חיזבאללה הקימה איראן. המהפכה האיסלמית באיראן הייתה ב-1979. לאחר התבססותה, היא החלה להקים פרוקסיז לייצוא המהפכה. היא הקימה את חיזבאללה בלבנון בראשית שנות ה-80'. היא הייתה עושה זאת עם או בלי מלחמת "שלום הגליל". אלמלא מלחמת "שלום הגליל", מלחמתנו באש"ף וחיזבאללה מתוך לבנון הייתה קשה לאין ערוך.
יוזמה התקפית
מחדל השבעה באוקטובר היה שנות ההתמכרות לשקט, מתוך פחד מהסלמה וממלחמה. לקח השבעה באוקטובר הוא שבתוך מלחמת האין ברירה, שבה אנו מצויים מיום הקמת המדינה, היוזמה ההתקפית חייבת להיות שלנו ואסור לנו לאפשר קיומו והתעצמותו של איום מעבר לגבול. זה מה שעשינו בצורה מופתית בסוריה, לפני שנה וחצי. אפשר לומר שב"שלום הגליל" יישמנו את לקח השבעה באוקטובר 41 שנה קודם לטבח.
הנה, גם כאשר הותקפנו בצורה אכזרית כל כך, ויצאנו למלחמת "אין ברירה" במובן של הדיפת התוקפן אחרי שהפתיע אותנו, עדיין יש בתוכנו רבים שחזרו לסיסמאות ההבל על "מלחמה בלתי לגיטימית", "מלחמת ברירה" ו"מלחמת שולל", קראו בשלב מוקדם מאוד להפסיק את המלחמה "עכשיו" ומזהירים היום מפני חידושה כדי להשיג את מטרותיה.
