מרד העבדים של ספרטקוס הובס בידי רומי, אבל היה ניצחון רוח האדם. ספרטקוס היה לדמות מופת. מרד בר-כוכבא הובס בידי רומי, אבל היה ניצחון הרוח היהודית. הציונות רואה בבר-כוכבא גיבור. יש מי שמבקש לקעקע את דמותו
אחד מגיבורי התרבות הבולטים של העולם המערבי, מזה למעלה מאלפיים שנה, הוא ספרטקוס. ספרטקוס, שהיה מנהיג מרד העבדים ברומי (73-71 לפנה”ס), שימש השראה לדורות של חולמים ולוחמים, של שוחרי חופש, של מורדים ולוחמי עצמאות לאומית ומעמדית.
בשנת 73 לפנה”ס, הוא ברח בראש קבוצה של 70 עבדים, חמושים בכלי מטבח. הם השתלטו על קרונות של נשק וכך בנו צבא של 70,000 עבדים משוחררים. במשך שנתיים, זכו לניצחונות מפתיעים על רומי, הצבא החזק בעולם, של האימפריה הגדולה בעולם.
לאורך הדורות, נכתבו על ספרטקוס רומנים היסטוריים רבים, סרטים, סדרות. אגודות ספורט נקראו על שמו, פסלים נשאו את דמותו.
אבל המרד שלו הובס. עשרות אלפי לוחמיו נהרגו בקרבות, או נשבו והוצאו להורג. הוא – ביניהם. אלפי שבויים נצלבו ולאורך תקופה ארוכה לא הורדו מהצלב, למען יראו וייראו.
תבוסה קשה, מוחצת, כואבת.
אבל תבוסה מפוארת. ניצחון גדול של רוח האדם. אם היום אין כמעט עבדות בעולם, שני אתוסים אחראים לכך – סיפור יציאת מצרים של בני ישראל העבדים וסיפורו של ספרטקוס ומרד העבדים.
בטווח הקצר, מרד בר-כוכבא נחל מפלה. חכמים פחדו מאוד מהתעוררות רוח המרד. אולם רוח המרד מעולם לא נעלמה. היא פעפעה בקרב העם היהודי מתחת לפני השטח והמתינה לעתהּ. היא פרצה במלוא עוזה במהפכה הציונית
איש אינו מכנה את ספרטקוס “מטורף” ו”הרפתקן”, ש”המיט אסון” על עשרות אלפי משפחות של עבדים, שיכלו להמשיך לחיות איכשהו בעבדותם, הם ובניהם ובנותיהם ובני בניהם ועוד דורות רבים, עד עצם היום הזה.
ניצחון הרוח היהודית
מאתיים שנה אחרי מרד העבדים של ספרטקוס, פרץ מרד בר-כוכבא, המרד של העם היהודי בארץ ישראל, נגד הכובש הנוגש הרומי.
היה זה מרד של רוח החירות הלאומית והדתית היהודית. במשך שלוש שנים, נחלו המורדים ניצחונות מפתיעים על הצבא החזק בעולם, של האימפריה הגדולה בעולם.
אך המרד הסתיים בתבוסה, בהרג המוני, בגזירות שמד קשות, ברצח עשרות הרוגי המלכות ובגלות.
תבוסה קשה, מוחצת, כואבת.
אבל תבוסה מפוארת. ניצחון גדול של רוח האדם, של רוח העם היהודי.
בטווח הקצר, המרד נחל מפלה. חכמים פחדו מאוד מהתעוררות רוח המרד וסרסו את הרוח הלאומית של העם היהודי, בין השאר בשלוש השבועות: לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ. הם ניתבו את שאיפת הגאולה, לציפייה פאסיבית לגאולה נסית. פאסיביות שהגיעה למיצויה באושוויץ.
אולם רוח המרד מעולם לא נעלמה. היא פעפעה בקרב העם היהודי מתחת לפני השטח והמתינה לעתהּ. היא פרצה במלוא עוזה במהפכה הציונית.
הציונות, הפלמ”ח ובר-כוכבא
בערב ל”ג בעומר, קם הפלמ”ח. אי אפשר לתאר את הציונות בלי הפלמ”ח; את המאבק בבריטים, את ההעפלה וכמובן, את הניצחון במלחמת השחרור. אי אפשר להבין את הפלמ”ח בהתעלם מהבחירה להכריז על הקמתו בל”ג בעומר. אי אפשר להבין את המהפכה הציונית בהתעלם מהמקום המרכזי של אתוס הגבורה של מרד בר-כוכבא בהוויה הציונית.
השואה הייתה סופה של היהדות הגלותית. אלמלא התחייה הציונית, שקדמה לשואה, לא הייתה לעם היהודי תקומה מן החורבן הזה. התחייה הציונית לא הייתה מתרחשת, אלמלא נזרעו בעם היהודי וביהדות זרעי ההתרסה, התגר והאקטיביזם הלאומי, שאתגרו את הגעגוע הפאסיבי לאורך הדורות, רחשו ופעפעו בתת-התודעה היהודית. הזרעים הללו הביאו גם לאסונות, כמו השבתאות, אך בלעדי הרוח הזו, הגם שהודחקה, ספק רב אם העם היהודי היה מתקיים לאורך הדורות. בזכות הרוח הזו, ובהשפעת הלאומיות המודרנית באירופה, עלתה הציונות, התנועה הלאומית של העם היהודי, שאפשרה את המשך קיומו גם במאה ה-20, במאה ה-21 ולעתיד לבוא, בשיבת ציון וקוממיות לאומית במדינת ישראל הריבונית.
בר-כוכבא הוא אחד הסמלים המרכזיים של רוח האקטיביזם הלאומי, שחוללה את הציונות, ובזכותה שב העם היהודי למולדתו, החייה את שפתו והקים את מדינת ישראל.
מרד בר-כוכבא, כמו גם מרד המכבים והמרד הגדול, היו סמליהם של כל הזרמים בציונות – הציונות הסוציאליסטית, הרוויזיוניסטית, האזרחית והדתית. הניסיון בשלושים-ארבעים השנים האחרונות, לקעקע את אתוס בר-כוכבא ולהציג אותו כמטורף שהמיט אסון על עם ישראל, נובע בעיקרו מנסיגה מהאתוס הציוני ורצון לקעקע את סמליו.
התנועה הציונית לא בחנה את מרד בר-כוכבא על פי טבלת אקסל של רווח והפסד. התנועה הציונית העלתה על נס את בר-כוכבא ואת המרד. התרבות הציונית הפכה את ל”ג בעומר לחגו של בר-כוכבא, כמופת למאבק נחרץ לשחרור לאומי. קשה להגזים בתיאור מקומו המרכזי של בר-כוכבא באתוס הציוני – בספרות, באמנות, בחינוך, באגודות הספורט, בתנועות הנוער (מבית”ר ו”בני עקיבא” ועד “השומר הצעיר”) ובממלכתיות; מהאגדה על בר-כוכבא והאריה, שחוברה באמצע המאה ה-19 ולוין קיפניס הפך אותה לשיר ילדים בראשית המאה ה-20 ועד טקס הקבורה הממלכתי (והפאתטי משהו) של “עצמות לוחמי בר-כוכבא” ב-1982, שבועיים לפני פרוץ מלחמת הלבנון הראשונה.
החשיבה הריאליסטית של הרכבי
בראשית שנות ה-80, יצא פרופסור יהושפט הרכבי למסע צלב נגד זכרו של בר-כוכבא ומקומו בתרבות הלאומית שלנו. הוא הציג את בר-כוכבא כמטורף, שהמיט שואה על העם היהודי. למרבה הצער, לבבות רבים כבר היו בשלים למסר הזה, והקונצנזוס על בר-כוכבא נסדק ונשבר (אני חושש שכך יקרה גם ליום הזיכרון למערכות ישראל, לנוכח אופנת הפרובוקציות ה”אלטרנטיביות”).
הגישה הזו, כמוה כגישה הרואה בספרטקוס מטורף, מוחקת אותו מן התודעה התרבותית המערבית וחדלה לראות בו דמות מופת.
אסיים בדברים שאמר חתן פרס ישראל, הארכיאולוג יגאל ידין, חוקר מרד בר-כוכבא והרמטכ”ל השני של צה”ל, בשנת 1983, בשיאו של פולמוס בר-כוכבא, שחולל הרכבי. “…על סמך הערכת המצב שלנו… החליטו להכריז על הקמת מדינת ישראל! הרי החלטה זו יכלה להביא גם להרס. וההרס יכול היה להיות גדול מההרס של מרד בר-כוכבא, הרס טוטלי. כי שנאת היהודים מצד ערביי הארץ, באותם הימים, כשהמופתי הירושלמי עמד בראשם, שנאתם הייתה כל כך גדולה, שמלחמתנו, לו נגמרה במפלה, ואולי גם בשחיטה פיזית – הייתה נהפכת להשמדה מוחלטת! אלא מה? איך אומרים באנגלית: אין לך דבר המצליח יותר מן ההצלחה – ולכן, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל מפי בן-גוריון, שעמד בראש הממשלה הזמנית, תירשם בהיסטוריה העברית כאחד האקטים הגדולים של עמנו, ובצדק; ובן-גוריון – כגיבור שלמעשה הושיע את ישראל בשיקול-דעתו הנכון.
“מי שטוען, כטענתו של הרכבי, שיש לשקול כל מעשה העזה ב’חשיבה ריאליסטית’ כהגדרתו, היה צריך להצביע בתש”ח נגד הקמת מדינה יהודית; נגד קריאת התיגר של 600 אלף יהודי ארץ-ישראל, שהייתה אז חסרת הגיון.
“… ואשר לערך הגבורה וההקרבה למען האידאל בו מאמינים בני העם היהודי – גם בנושא זה אין לי ספק, כי יש להמשיך ולחנך עליו. כי עמנו לא יוכל להתקיים כעם, אם יפסיק להאמין במשהו שהוא הייחוד שלו – ועל כך יהיו בני העם מוכנים לתת את נפשם”.
