נשיא ארצות הברית היוצא, ברק אובמה, מסיים 8 שנים בהן פעל מתוך המניע הנאצל ביותר – אהבת השלום. דא עקא, שהבנתו הקלושה את המציאות העולמית האמתית, ובמיוחד זו האסלאמיסטית-ג’יהאדיסטית, הכשילה את כל יוזמותיו
ב-12 בנובמבר 1940, התכנס הפרלמנט הבריטי לישיבת אבל, לזכרו של ראש הממשלה לשעבר, נוויל צ’מברליין. צ’מברליין הלך לעולמו שלושה ימים קודם לכן. ראש הממשלה, צ’רצ’יל, חברו להנהגת המפלגה השמרנית ויריבו המר, שהחליף אותו עקב הכישלון החרוץ של מדיניות הפייסנות שלו כלפי גרמניה, ספד לו ואמר: “נפל בחלקו של נוויל צ’מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי”.
דברים אלה מטיבים גם לסכם את שמונה שנות נשיאותו של נשיא ארה”ב היוצא, ברק אובמה. הם מיטיבים לתאר את אובמה, הן מבחינת היסתרות דעותיו על ידי המאורעות והן מבחינת מהות תקוותיו שהנחילו אכזבה.
ברק אובמה הפך מושא להסתה ושק חבטות של הימין הרפובליקני הקיצוני בארה”ב, שאין עלילה שלא העליל עליו, אין קונספירציה שלא הדביק לו ואין השמצה שלא הטיח בו. למרבה הצער, יש בתוכנו, בימין הישראלי, מי שאימצו כל דבר בלע והסתה, הזוי ומטורף ככל שיהיה והציגו את אובמה כהתגלמות השטן.
הפיוס עם איראן היה הנזק החמור ביותר שהמיט אובמה על האנושות. כל הדרך הוא אמר את הדברים הנכונים. אולם במו”מ הוא התקפל מכל דרישותיו, חתר להסכם בכל מחיר, והגיע להסכם מינכן 2, שאולי דחה בכמה שנים את הפצצה האיראנית, אך הפך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות
במו אוזניי שמעתי את הביטוי המצמרר “הכלב הכושי הזה”. לשמוע אמירה כזאת מפי יהודי (!), זה נורא. מה לא שמענו על המוסלמי, האסלאמיסט, האנטישמי, אויב ישראל, איש האחים המוסלמים, באראכ חוסיין. להיות מוסלמי זה לא חטא, אולם מי שמלביש אסלאם על מי שאינו מוסלמי, הוא מי שכן רואה במושג מוסלמי כשלעצמו פגם וגנאי וכשהוא מלביש אותו על מי שאינו מוסלמי, הוא נוהג בדיוק כפי שנהגו אנטישמים שהלבישו “אימא יהודייה” על פוליטיקאי שנוא.
כן, קראתי שהוא לא באמת חיסל את בן לאדן – עובדה, אין גופה. כלומר, הוא ביים את חיסולו, כביכול, כדי להגן עליו, הרי הם שותפים. קראתי זאת בעברית. קראתי גם שסמנתה פאוור, שגרירת ארה”ב באו”ם, מונתה לתפקידה כיוון שהציעה להפציץ את ישראל. לא פחות. כל שטות כזאת מופצת ברשת עם “מסמכים” מרשיעים, “ראיות” חותכות, שהסיבה היחידה שאי אפשר להפליל באמצעותם את הנוגעים בדבר היא שהססמולנים הם ששולטים בבתי המשפט, גם בארה”ב והתקשורת מעלימה את הראיות ומשת”פית, גם שם… והמונים המונים מאמינים לזה…
כמובן שהכול הבל ורעות רוח. אובמה הוא פטריוט אמריקני, המחויב לארצו ודבק בערכיה. הוא גם ידיד ישראל. בתקופתו, הסיוע הביטחוני לישראל היה גדול יותר משל כל אחד מקודמיו. גישתו לישראל היא פרו-ציונית מובהקת – תמיכה נחרצת בישראל כמדינת לאום יהודית חזקה ובטוחה, אמירות חיוביות מאוד על הרעיון הציוני וההיסטוריה הציונית. עמדותיו הפוליטיות הן עמדות החלק היוני בשמאל הציוני. מי שטוען שהוא אנטי-ישראלי, כמוהו כמי שמגדיר את השמאל הציוני כאנטי-ישראלי. עושה כך מי שמזהה רק את ההזדהות עם עמדות הימין כפטריוטיות.
השקפותיו המדיניות של אובמה אינן עמדותיה של ישראל, אך הן עמדותיה של ארה”ב, מאז מלחמת ששת הימים. בחמישים השנים האחרונות, כל נשיאי ארה”ב, מג’ונסון ועד אובמה, למעט בוש הבן, דגלו בנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 בכל הגזרות, למעט תיקוני גבול מזעריים וכולם התנגדו לחלוטין לכל התיישבות ישראלית באזורים אלה.
אפילו החלטתו השערורייתית של אובמה, להימנע מהטלת וטו במועצת הביטחון, לא הייתה חריגה. כך נהגו כל הנשיאים זולת בוש הבן וזולת… אובמה עצמו, עד אותה החלטה אומללה. הנשיא רייגן הרפובליקני, שנחשב אחד הנשיאים הידידותיים לישראל, לא רק שלא הטיל וטו, אלא הצביע בעד החלטות גינוי לישראל, כמו בעקבות הפצצת הכור העיראקי ובעקבות סיפוח הגולן לישראל, החלטה שבעקבותיה הוא אף הטיל סנקציות על ישראל.
כל השנים, הקפדנו להסכין עם המצב שבו הברית בין המדינות איתנה, חרף חילוקי הדעות. כך היו גם היחסים בין המדינות בעידן אובמה.
סוגיית ההתנחלויות
בכל זאת, יש הבדל בינו לבין הנשיאים הקודמים – סוגיית ההתנחלויות. כולם התנגדו להן, חלקם, כמו בוש האב, פגעו בישראל בעטיין, אך איש מהם לא היה אובססיבי לנושא כמו אובמה. אובמה היה הראשון שהעלה דרישה שעד אז אפילו הפלשתינאים כלל לא דרשו – הקפאת הבנייה בהתנחלויות כתנאי למו”מ. נתניהו טעה, כשהסכים לתביעה, אך הפלשתינאים לא חזרו לשולחן הדיונים. מי שניזוק מהצעד יותר מכול היה תהליך השלום, כיוון שאובמה העלה את הפלשתינאים על עץ שעד היום הם אינם יודעים כיצד לרדת ממנו ועובדה זו תקעה את התהליך. דומני, שהמקרה הזה מעיד על הבעיה העיקרית של אובמה: האיש לא הצליח להבין את מהות המזרח התיכון, כפי שהוא לא הבין את מהות האיום של האסלאם הקיצוני על האנושות ועל ארה”ב.
הישגו הבסיסי של אובמה הוא עצם היותו האדם השחור הראשון שנבחר לנשיא ארה”ב. קשה להסביר את גודל ההישג. רק אדם שניחן בכושר מנהיגות ובכריזמה נדירים, יכול היה לשבור את תקרת הזכוכית הזאת. בכך, הוא היה לסמל ולמופת לכל אדם נאור בעולם.
הוא קיבל כלכלה מרוסקת, בשיאו של המשבר הכלכלי החריף ביותר בארה”ב, מאז המשבר של ראשית שנות השלושים של המאה שעברה. הוא הבריא את הכלכלה, צמצם באופן דרמטי את האבטלה והגדיל את הצמיחה. הישגו החשוב ביותר היה ביטוח הבריאות לכול – מהפכה חברתית אדירה, שהוא הצליח להעביר כנגד מלחמה עיקשת של הימין הליברטיאני, השולל כל מדיניות רווחה. גם יוזמות שלו שכשלו, מעידות יותר על מכשיליהן, כדוגמת ניסיונו לשים קץ לנשק האוטומטי הנקנה כמו לחם וחמאה בחנויות וגובה חייהם של אזרחים רבים כדרך שגרה.
היו לו הישגים נאים גם במדיניות החוץ, כמו הפשרת היחסים עם קובה, באיחור ניכר, ששמה קץ לחרם אנכרוניסטי שלא היה לו כל טעם וכל הצדקה, מאז נפילת בריה”מ. כמובן, גם חיסולו של הארכי-טרוריסט בן לאדן, האחראי למתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר.
אולם בחשבון הכולל, מדיניות החוץ של אובמה הייתה כישלון חרוץ. הוא לא הבין את העולם ואת סכנותיו והיה שבוי בחלומות שלום נפלאים, ניסה לפייס את האסלאם הקיצוני וגרם בכך לעולם להיות מקום הרבה יותר מסוכן ומאיים מכפי שהיה, מאז מלחמת העולם השנייה.
ההחלטות הלא-נכונות
ב-11 בספטמבר 2001, העולם הזדעזע ממתקפת הטרור האיומה בהיסטוריה. קומץ מחבלים חמושים בסכינים (!) פוצצו את מטוסיהם על הסמלים המובהקים ביותר של המערב, של העולם החופשי, של הדמוקרטיה, של הליברליזם, של הקפיטליזם; של כל מה שמאפיין, בראש ובראשונה, את ארה”ב. הייתה זו הכרזת מלחמה, דוגמת פרל הארבור.
הנשיא הטרי, בוש הבן, נבחר על נושאי פְּנים. הוא היה בדלן, גילה בורות מביכה בריאיון שבו נשאל על ענייני חוץ והפגין חוסר היכרות עם העולם שמעבר לגבולות ארה”ב. אולם כאשר המגדלים קרסו, הוא הבין בחושיו המחודדים שמה שהיה לא יהיה, שאנו נמצאים בעולם חדש. הוא הבין שמבחן מנהיגותו הוא להוביל את העולם החופשי להשיב מלחמה שערה של בני אור נגד בני חושך.
רבות מההחלטות שהוא קיבל היו שגויות. הוא לא בהכרח היטיב להצביע על הסכנות המדויקות ועל האויבים הנכונים וחלק מן העוצמה הופנה למקומות הפחות חשובים. לא כל התוצאות של מדיניותו הניבו הישגים, חלקם אף המיטו כישלונות. אך הוא הנהיג וסימן את הדרך המוסרית הראויה בעת כזאת; הנהגה המכירה במציאות הקשה, המזהה את הסכנה לשלום העולם ולשלום ארה”ב, הנהגה שהוליכה את העולם החופשי בדרך המוסרית, של אבחנה בין טוב ורע, בין טובים ורעים, של בחירה בטוב ומלחמת חורמה ברע.
הנשיא אובמה נקט מדיניות הפוכה. מדיניות שכולה נובעת מערכים של שלום וחירות, מהערכים הנעלים ביותר של האנושות, אך היא עיוורת למציאות הקשה, שבה מול העולם החופשי ניצב אויב חדש, חסר עכבות, המקדש את המוות והמוסר שלו הפוך למוסר המערבי.
הנשיא אובמה נכנס לתפקידו נושא חזון משיחי של פיוס העולם האסלאמי, מתוך אמונה כנה שבכך הוא ינחיל לאנושות שלום עולמי ויביא חופש ושגשוג לסובלים ולמדוכאים. האמונה הזו הנחילה לו הערצת המונים ופרס נובל לשלום – על החשבון. הייתה זו אמונה כנה, אך נאיבית. היד המושטת שלו לא פגשה יד אחות.
אובמה ה”מוסלמי” כביכול, ה”אסלאמיסט” כביכול, התגלה כחסר הבנה מוחלטת בנוגע לעולם האסלאמי ולמזרח התיכון. כל שיפוטו היה מערבי-ליברלי נטו. הוא לא הצליח להבין שיש בעולם חלקים שלמים שאינם חולקים עם המערב אותו סל ערכים. הוא לא הבין שהקריאות “מוות לאמריקה” מבטאות שאיפה אותנטית ותכנית עבודה. הוא התייחס למלחמה עם הקנאות האסלאמית כאל סכסוך אינטרסים בין שני גורמים רציונליים במערב. כך הוא עשה טעות אחר טעות, וחמור יותר – הוא דבק בדוֹגמה שלו, גם כאשר במשך שמונה שנים היא התפוצצה שוב ושוב אל סלעי המציאות, מותירה אחריה הררי גוויות, נהרות נחלי דם, הרס ושכול.
בתקופתו של חתן פרס נובל לשלום בתפקיד החשוב ביותר בעולם, המזרח התיכון קרס למלחמות אחים, בין צדדים קנאיים של הפונדמנטליזם האסלאמי על כתותיו השונות. המזרח התיכון הפך לזירת טבח המוני. ארה”ב איבדה מאחז אחר מאחז ואיבדה את עולמה.
אובמה אינו אשם בקריסת המזרח התיכון. איתרע מזלו, שהקריסה הבלתי נמנעת, הנובעת מזרמי עומק שחתרו תחת מדינות הלאום הערביות המלאכותיות, אירעה במשמרת שלו. ספק אם היה בידיו לשנות זאת, אולם הוא הקפיד לקבל את כל ההחלטות הלא-נכונות.
הדוגמה המצרית
נדגים זאת באמצעות הסוגיה המצרית. אובמה תמך בהפלת מובארק. בהמשך, הוא תמך בשלטון האחים המוסלמים בהנהגת מורסי ולאחר מכן, הוא יצא נגד שלטון א-סיסי. הפרשה הזאת היא, לכאורה, הראיה הניצחת של חובבי תאוריית אובמה – איש “האחים המוסלמים”. אולם האמת היא, שאם בוחנים את מדיניותו, ניתן בהחלט להבין את הגיונה.
מובארק היה דיקטטור שרדה בעמו במשך 30 שנה. אך טבעי, שנשיא הדמוקרטיה הגדולה בעולם ישלול אותו. הוא הופל במהפכה עממית, בשם הדמוקרטיה. אך טבעי שנשיא ארה”ב יתמוך בה. מורסי נבחר בידי רוב העם בבחירות דמוקרטיות. אך טבעי, שמנהיג העולם החופשי יתמוך בו. הוא הודח בהפיכה צבאית ומובן מאליו שהוא ישלול אותה. בהיגיון מערבי, כל צעד בפני עצמו הגיוני ונכון וכך גם הרציונל כולו. אלא שאובמה לא הבין, שמשמעות מדיניותו היא תמיכה בנפילת מצרים, החשובה במדינות ערב, לידי הקנאות האסלאמיסטית-ג’יהאדיסטית, החולמת “מוות לאמריקה” ו”מוות לישראל” ושעלולה לסכן את שלום העולם. כך הוא הפנה עורף לידידי ארה”ב ותמך באויביה, מתוך נאיביות ואי הבנת המציאות.
התוצאה הייתה אובדן האמון של ידידותיה של ארה”ב במזה”ת ומי שנבנה מכך היה פוטין. פוטין הוא המרוויח הגדול מחולשתו של אובמה. המדיניות שלו במזה”ת הייתה להוכיח את נאמנותו המוחלטת, ללא גבולות, בבעלי בריתו. הטבח בחלב הוא התוצאה הבלתי נמנעת של הכישלון הזה.
הטבח הנורא בסוריה, בו נטבחו על פי ההערכות כ-600,000 איש, מיליונים אבדו את בתיהם, מיליונים ברחו מסוריה והסוף אינו נראה באופק, הוא התוצאה החמורה ביותר של קריסת מדינות הלאום המזרח-תיכוניות. בפני אובמה עמדה דילמה קשה ולדעתי, בלתי פתירה. במלחמת בני חושך בבני חושך זו, הוא לא יכול היה לתמוך באף צד. אולם האיש החזק בעולם, האמון על ערכים הומניסטיים, יכול היה להתערב כדי למנוע את מעשי הטבח ההמוניים. הוא כמעט עשה זאת כדי לשים קץ ללוחמה הכימית של אסד נגד אויביו. אולם הוא קיבל רגלים קרות, הסכין עם הסכם שהוכח כלא רציני וכשאסד חזר להשתמש בנשק כימי, הוא אפילו לא הגיב.
הפיוס עם איראן
מהי הסיבה להתנהגותו המוזרה אובמה בפרשה זו? יש המסבירים זאת ברפיסותו. יש המסבירים זאת בחששו מהסתבכות אמריקנית רבת-נפגעים בבוץ הסורי ומרכבות אוויריות של ארונות מתים, עטופים בדגל הפסים והכוכבים. אני סבור, שהסיבה לכך הייתה פרויקט-העל שלו – הסכם הגרעין האיראני. אסד הוא בן בריתם של האיראנים ואובמה הפקיר את העם הסורי והקריב אותו קורבן על מזבח הפיוס עם איראן.
הפיוס עם איראן היה הנזק החמור ביותר שהמיט אובמה על האנושות. כל הדרך הוא אמר את הדברים הנכונים. הוא הפעיל עיצומים כבדים על איראן שליוו את המו”מ והצהיר שמטרת המו”מ היא אחת – לשים קץ לתכנית הגרעין האיראנית. הוא ביקש וקיבל מן העולם אשראי להגיע לתוצאה המקווה בדרכים דיפלומטיות, והרי זו הדרך העדיפה על הכול. אולם במו”מ הוא התקפל מכל דרישותיו, חתר להסכם בכל מחיר, והגיע להסכם מינכן 2, שאולי דחה בכמה שנים את הפצצה האיראנית, אך הפך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות. כל משטר הסנקציות קרס, בלי להשיג תוצאה וכפי שכל ילד מבין שאין חיה כזאת “גרעין איראני למטרות שלום”, כך ברור לשם מה נכנסה הכלה האיראנית לחופה הזאת.
היה זה כישלונו החמור והמהדהד ביותר של אובמה, שהפך אותו לצ’מברליין של המאה ה-21. כמו צ’מברליין, אף הוא פעל מתוך אמונה שהוא מביא “שלום בדורנו”. כמו צ’מברליין, גם הוא ריחף באמונה נאיבית, שהתבססה על הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי. כמו צ’מברליין, גם הוא סירב להבין מי ומה עומדים מולו, עד כדי כך שהוא אפילו לא הצליח להוציא מפיו את צירוף המילים “טרור אסלאמי”, כאשר אותו טרור השתולל בכל העולם ואף בארה”ב.
הספדו של צ’רצ’יל לצ’מברליין הוא הסיכום המדויק ביותר של נשיאות אובמה וקדם לכך בכמה מאות שנים המכתם, ש”הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות”.
