הסיגד, חגה של הקהילה האתיופית, הוא חג של חשבון נפש, אחדות וכיסופים לירושלים והוא נחגג 50 יום לאחר יום כיפור. ריאיון עם אורי מקונן פרדה, מורה בישיבה תיכונית חיספין, מדריך טיולים ומרצה
השבוע, בכ“ט חשוון, חגגו יהודי אתיופיה מקהילת “ביתא ישראל” את חג הסיגד . כדי לשמוע ולהכיר קצת את מהות החג נפגשתי עם אורי מקונן פרדה, מורה בישיבה תיכונית חיספין מדריך טיולים ומעביר הרצאות על סיפור חייו ועל יהדות אתיופיה.
מקונן, בן 40, נשוי לתמר, מורה בבית ספר גולן. אב למוריה, יניב, מתניה, מבשר ויהודה. הוא נולד באתיופיה, בגיל 10 עלה לארץ ישראל עם אימו ואחיו וכיום, מתגורר עם משפחתו בחיספין.
ספר על המסע שלך מאתיופיה לארץ ישראל
אורי: “סיפור המסע שלנו הוא סיפור גבורה של אישה אחת חזקה ומיוחדת, אימא שלי, יגרדו, שבתנאים לא פשוטים, הצליחה להוביל אותנו, את כל ששת ילדיה לארץ ישראל וזה כולל את אחותי הגדולה, שילדה מספר ימים לפני המסע.
“את המסע התחלנו לאחר שחווינו אובדן קשה ועצוב. אבא שלי, פרדה ז“ל, נורה בבית הכנסת, באמצע התפילה בראש השנה. צוואתו של אבי לאמי ברגעיו האחרונים הייתה – ‘קחי את הילדים לירוסלם‘.
מספר שבועות לאחר שהלך מהעולם ובהפתעה גמורה, אימא העירה אותנו באמצע הלילה ובהתארגנות מהירה ובחיפזון גדול, יצאנו מהכפר. המסע נמשך מספר ימים, מעל שבוע. אימא החליטה שנצא עם כפר אחר שבחר להיות חלוץ לכל המחוז שלנו
“כך, מספר שבועות לאחר שהלך מהעולם ובהפתעה גמורה, אימא העירה אותנו באמצע הלילה ובהתארגנות מהירה ובחיפזון גדול, יצאנו מהכפר. המסע נמשך מספר ימים, מעל שבוע. אימא החליטה שנצא עם כפר אחר שבחר להיות חלוץ לכל המחוז שלנו. התכנון של האימא המדהימה שלי היה שנצא עם הכפר הראשון, בתקווה להגיע לארץ ישראל לפחות עם הכפרים האחרונים שיצטרפו בהמשך.
“לאחר יותר משבוע, הגענו לעיירה עם תשתיות לרכבי שטח ושם פגשנו משאיות שהובילו אותנו לכבישים ולאוטובוסים עד אדיס–אבבה, שם התחלתי ללמוד בכיתה לראשונה. הייתי כמעט בן עשר. מאדיס, טסנו לאיטליה, כי לא היו קשרים דיפלומטים בין ישראל לאתיופיה ומאיטליה, טסנו לארץ ישראל. הגענו ישר למרכז קליטה, בקיבוץ חפץ חיים. לאחר כשנתיים, עברנו לדירה משלנו ברמלה. בארץ, אימא שלי שינתה את שם המשפחה שלנו לפרדה, על שם אבי ז“ל.”
אורי היה ילד בן עשר כשחווה את המסע לארץ המובטחת ולירושלים וזכה לקיים את צוואתו של אביו. בשנים האחרונות הוא רואה ערך רב חשיבות לשמר את המסורת והמנהיגים ולספר לדורות הבאים על יהודי קהילת “ביתא ישראל“, מאתיופיה והמסע שלהם לארץ ישראל.
דאבו, אינג‘ירה וסגה וואט
מהו בעצם חג הסיגד? ואיך חוגגים אותו?
אורי: “חג הסיגד הוא חג מיוחד של גיבוש קהילתי וחשבון נפש, שבו אנו בודקים אם ישמנו את היעדים שהצבנו לעצמינו ביום כיפור. זהו גם חג של כיסופים וגעגועים לירושלים. באתיופיה, זה היה יום צום, שבו כל בני הקהילה ממחוזות שונים היו לובשים בגדי חג, מתכנסים ועולים להר גבוה ומרכזי. ההר מסמל את הר המוריה, שם התפללנו לשוב לירושלים. הקייסים היו נושאים דרשה, מחזקים ומעודדים את בני הקהילה להמשיך בקיום המצוות ושמירה על אחדות הקהילה. בסיום התפילות, היו חוזרים לכפרים וחוגגים בסעודה חגיגית ובריקודים.
“כיום, בארץ, מתאספים כל בני הקהילה בארמון הנציב, הצופה להר הבית, הר המוריה. רבים מגיעים לבושים בבגדי חג מסורתיים בצבע לבן ושם, מתקיימת תפילה המונית בהובלה של הקייסים, המנהיגים הרוחניים של בני הקהילה. אחרי התפילה, יוצאים בתהלוכה לכיוון הכותל. גם כאלה שאינם מבני העדה מזדהים ומגיעים לחגוג בירושלים ובסיום היום, חוזרים לבתים, להמשך החגיגות“.
מה אוכלים בחג הסיגד?
“אוכלים דאבו, סוג של לחם מיוחד המזכיר קצת את הקובנה של התימנים ואינג‘ירה, לחם שטוח, עגול וגדול, העשוי מתהליך התססה של דגן. הטעם חמוץ והמרקם ספוגי, מזכיר את הלחוח וגם סגה וואט, תבשיל בשרי. באתיופיה, היו מכינים כמויות גדולות של אוכל, סעודה בשרית לכל האנשים שבאו מכל המחוזות“.
עד כמה אתם משמרים בבית שלך את המסורת של הקהילה?
“יש לנו בית מעורב, אשתי תמר היא ממוצא אשכנזי. הילדים הצברים שלנו סופגים את המסורת של שתי העדות. אני משתדל מאוד להעביר להם את הערכים שעל פיהם חונכתי, את הזיקה לארץ ולמסורת. בשבתות, אנחנו שרים שירי קודש באמהרית. בנוסף, אני משתדל להעביר את קורות הקהילה ומשתף בסיפורי ילדותי באתיופיה ובמסע שלי ושל משפחתי לארץ“.
זיכרונות מאתיופיה
יש לך זיכרונות מילדותך באתיופיה?
אורי: “עד גיל עשר, גדלתי בכפר בל–אווחה, שנמצא במחוז קווארה, בצפון אתיופיה. גרנו בכפר מאוד מיוחד, מבודד ומרוחק. בכפר, היינו מייצרים הכול בעצמנו, ללא טכנולוגיה, ללא תחבורה וללא חשמל. התחנכנו בחינוך ביתי ולקחנו חלק פעיל במשימות הנדרשות בניהול המשק. חיינו בסוג של מנהרת זמן. במבט לאחור, אני מבין שחיינו בתקופה שמזכירה מאוד את תקופת התנ“ך. קשה מאוד להעביר את החוויה המיוחדת בכמה שורות ולכן בשנים האחרונות, אני מרגיש צורך להכיר לחברה הישראלית ולקהילה הגולנית את החוויות שלי בכפר, במסע ובקליטה בארץ ואני מעביר הרצאות באזור, בבתי ספר וביישובים שמעוניינים בכך“.
ספר על מנהג מיוחד של העדה שאתם משמרים
“באתיופיה, היה נהוג שהחמות נותנת שם לכלה ולנכדים. אנחנו משמרים את השמות שסבתא נתנה לילדים ולתמר, לצד השמות העבריים. כמובן, גם היחס והכבוד המיוחד למבוגרים והלמידה מחוכמת חייהם ומניסיונם“.
הסוד של הקפה האתיופי. קונים פולי קפה לא קלויים, שוטפים במים, קולים במחבת עם מעט מים, עד שהצבע הירוק הופך לחום כהה, נהנים מהריח של הקלייה, טוחנים אותו. מבשלים על הגז עד שמבעבע, מוזגים לכוסות קטנים
איזה מאכל מסורתי אתה אוהב ומשמר?
“אני מאוד אוהב דאבו ואת הבונה, הקפה האתיופי המיוחד. כידוע, מקור הקפה בעולם הוא באתיופיה. אגלה לך את הסוד של הקפה האתיופי. קונים פולי קפה לא קלויים, שוטפים במים, קולים במחבת עם מעט מים, עד שהצבע הירוק הופך לחום כהה, נהנים מהריח של הקלייה, טוחנים אותו. מבשלים על הגז עד שמבעבע, מוזגים לכוסות קטנים, עדיף בכוסות קטנים מזכוכית, או מחרס. את השאריות שבכלי ממשיכים לבשל על אש קטנה ושותים ברוגע, מוזגים שוב וממלאים את הכוס במשך כמה פעמים, כי העיקר ב‘בונה‘ הוא השיח עם האנשים היקרים שסביב ולא רק הקפה עצמו“.
יש משהו שהוא ייחודי לבני העדה האתיופית שאנחנו פחות מכירים ויודעים ואתה יכול לשתף?
“יש הרבה. המורשת, קורות הקהילה, מסירות הנפש למען השמירה על יהדותנו, כמו במרבית קהילות ישראל, רק שפחות מוכר ופחות בא לידי ביטוי במרחב הישראלי, בינתיים“.
אתה גר באזור שיש בו פחות מבני העדה שלך. זה משמעותי לך בשמירת המסורת?
“המרחב של הגולן מזכיר את המרחב שבו נולדתי וחייתי בעשור הראשון של חיי. הטבע, המעיינות, הבזלת, בעלי החיים ובקיצור, הקִרבה לטבע. יש לי חלום להקים כפר נופש ברמת הגולן בסגנון כפר ‘ביתא ישראל‘, עם דגש על ערכים של קיימוּת, חיבור לטבע ולארץ, מקום שיספר את הסיפור שלנו“.
איך תחגגו השנה את חג הסיגד?
“בעזרת השם, נעלה לירושלים, נשתתף בתפילות של הקהילה ונודה לה‘ שזכינו לשוב לארצנו עם שאר קהילות ישראל ונודה על הזכות להתפלל בירושלים, עיר קודשנו“.
