בשבוע שעבר, נפלו שלושה טילים ב”שטחים פתוחים”, סביב מושב יונתן. אחד מהם, בום עצום ונורא, נפל בכביש הגישה לישוב. איזה פחד
ערב אחד השבוע, הגעתי הביתה אחרי יום עבודה, מותשת ועייפה. הראש כאב, הייתי חלשה קצת. נכנסתי למיטה ופתאום, הרגשתי שממש קר לי גם מתחת לפוך ורציתי קצת רחמים ופינוק מבני המשפחה. אז ביקשתי מהאיש שיכין לי תה והמתבגר הביא לי כדורים והמתבגרת התנדבה לעשות לי עיסוי ברגליים שכאבו וגרבה לי גרביים עבות ומפנקות ואז התחלתי לדאוג שאולי יש לי קורונה, או איזו שפעת.
רק לפני כמה שבועות, הייתי עם חום וגרון והצטננות ולא התאים לי עוד פעם. נזכרתי כמה קשה היה לי. הקול שלי היה צרוד והצינון הפריע לי לנשום והחום היה מתיש והייתי חלשה ומסכנה ורק המחשבה על עוד שבוע כזה ביאסה אותי לגמרי. חשבתי לעצמי שזה כל כך כיף להיות בריאים ולהרגיש טוב, משהו שאנחנו די מקבלים כמובן מאליו, אבל זה לגמרי לא. התחושה הנפלאה הזאת, של גוף בריא, מקבלת משמעות חזקה יותר כשאנחנו לא מרגישים טוב ואז אנחנו מתפללים להיות בריאים וחזקים. ככה, תוך כדי מחשבות, אחרי שני כדורי אופטלגין, נרדמתי.
בבוקר, כשהקצתי משנתי, הרגשתי טוב ולא היה שום זכר לתחושות מהערב הקודם. הייתי כל כך מלאה בהכרת תודה, שאני בריאה ומרגישה טוב ואמרתי בלב נרגש “מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך”. כנראה שזה היה משהו בראש, או שהצלחתי לרפא את עצמי בדרך קסם. עלו לי כל מיני מחשבות על דברים שאני לא מספיק מעריכה, כמו הטיל שנפל לנו בכביש הגישה למושב, ביום חמישי האחרון.
לא ברור מאליו
זה היה בערך עשרים דקות אחרי שהגעתי הביתה. חזרתי מאזכרה של סבא שלי בצפת, ישבתי לשולחן העגול במטבח, עם כוס קפה, בסוף יום. כל מה שרציתי היה קצת שקט עם עצמי ולהירגע. הדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ שלא שידר חדשות. האיש היה עדיין בעבודה, המתבגרת למעלה בחדר שלה והמתבגר בפעילות של הנוער. פתאום, נשמע בום כל כך חזק ומלחיץ ואחריו עוד שני בומים. כמי שמורגלת לבומים של אימונים צבאיים, מיד הבנתי שזה לא אימון ושמדובר בנפילה. הגיעו גם הודעות הווטסאפ על נפילה בשטח המושב. מבוהלת ונסערת, התחלתי להתקשר למתבגר ורק כשענה לי, אחרי כמה ניסיונות, שהכול בסדר ושהוא במרחב מוגן, נרגעתי קצת.
המחשבה שזה היה כל כך קרוב ויכול היה להיגמר אחרת לא הרפתה ממני ואז התחילו הטלפונים מבני משפחה וחברים מודאגים ששמעו בחדשות. הרגעתי את כולם שאנחנו בטוב ברוך השם, אבל בתוכי עדיין הרגשתי דפיקות לב מואצות. בדרך כלל, אני שאנטית ורגועה ולא עושה עניין, אבל כשזה כל כך קרוב, זה מקבל משמעות אחרת והתחושות קשות.
בינתיים, הקפה התקרר והכנתי לי חדש, כדי להירגע. חיבקתי את המתבגר והמתבגרת חזק-חזק, חשבתי על הגדולים שלי שמתרוצצים ומה שהכי רציתי באותם רגעים זה שיהיו קרובים אליי. הדלקתי נר, להודות על הנס שכולנו בטוב וחשבתי בלבי על מה שאימא שלי תמיד אומרת לנו: עם הכול אפשר להסתדר, העיקר שנהיה בריאים, שלמים ושמחים ושכל החיילים והחטופים ישובו הביתה, זה כל מה שאני מבקשת.
