נורית מאירוביץ הגיעה לקצרין כשהבתים עוד לא היו גמורים והטלפון היחיד היה במקלט של צוות ההקמה. הייתה סגנית של סמי בר לב ז"ל, הקימה את קופ"ח "לאומית" ותמיד חזרה לבסיס חייה – האמנות
לרגל 49 שנים לקצרין, "שישי בגולן" חוזר אל האנשים שהגיעו לכאן כשהכול עוד היה בהתהוות – כשהבתים היו חדשים, הרחובות רק נולדו והשירותים שאנחנו מכירים היום עוד היו בגדר רעיון. בכל שבוע, אנחנו פוגשים אחת או אחד מוותיקי קצרין, חוזרים אתם אל ההתחלה ושומעים על האנשים, הרגעים והסיפורים שמהם נבנתה העיר. השבוע: נורית מאירוביץ, שמרגישה עד היום שהיא "אחת האימהות של העיר".
נורית מאירוביץ הגיעה לקצרין כשהבתים עוד לא היו גמורים והטלפון היחיד היה במקלט של צוות ההקמה. מאז, הספיקה להיות שותפה בהקמת העיר, להקים את סניף קופת חולים "לאומית" ולנהל אותו 21 שנה, לכהן כחברת מועצה וכסגניתו של סמי בר לב ז"ל ולחזור לאהבה שליוותה אותה כל השנים: האמנות. כמעט חמישה עשורים אחר כך, היא עדיין יוצרת, מדריכה ומסתכלת בגאווה על העיר שצמחה יחד אתה.
היא הייתה בין מקימי העיר, הקימה את סניף קופת חולים "לאומית" וניהלה אותו במשך 21 שנה, נבחרה לחברת מועצה והייתה סגניתו של סמי בר לב ז"ל. כשסיימה את העשייה הציבורית, חזרה לאהבה הגדולה שלה – האמנות. ציור, פיסול, קרמיקה ובעיקר פסיפס. היא אוצרת תערוכות, מדריכה, הקימה קבוצת אמנים ועד היום עובדת בסטודיו הקטן שלה בגינה.
אבל היא לא תכננה לעצמה את כל זה.
נחושים
נורית מאירוביץ נולדה ברחובות, גדלה ולמדה שם. היא התגייסה לצבא ושירתה כמזכירה הראשית של הקמצ"ר, ראש מצ"ח משטרה. לאחר מכן, נישאה לדניאל ז"ל, שהיה עורך דין והחזיק משרד בקצרין ובקריית שמונה. לשניים נולדו ארבעה ילדים. שני הראשונים נולדו כשהמשפחה התגוררה כמה שנים בנס ציונה ואז הגיעה אותה מודעה מוכרת, ששמענו עליה מרוב ותיקי קצרין, על העיר שעומדת לקום בגולן והיא שינתה גם להם את כיוון החיים.
ההתחלה הייתה מאתגרת. משרד השיכון הבטיח לנקות את השטח ולהתחיל בבנייה, אבל הדברים התעכבו. היו המון קוצים, וכבר כולם היו מכווני מטרה וחיכו שיתחילו וכל פעם נתנו תאריך ולא התקדמו, אז סמי בר לב ז"ל שהיה איש של מעשים, החליט שלא מחכים יותר. הוא הוציא קופסת גפרורים והדליק את כל הקוצים. האש התפשטה והייתה שריפה גדולה מאוד. רק אז משרד השיכון הגיעו והתחילו לבנות.
גם כשהבתים התחילו להיבנות, הם עדיין לא היו בדיוק מוכנים למגורים בזמן. משרד השיכון נתן תאריכים ולא עמד בהם, אבל נורית ומשפחתה החליטו להגיע, בכל מקרה.
איך באמת נכנסים לבית שלא ממש מוכן?
"היינו נחושים. החלטנו שב-15.7 אנחנו עולים לקצרין, לא משנה מה. נכנסו לבית ברחוב חרמונית. בין הבתים, היו קרשים שאפשר היה לעבור עליהם. הבתים לא מוכנים. היו עוד כמה דברים שצריך לסדר. למשל, השירותים היו נעולים. הלכנו לפועלים ואמרנו שהשירותים נעולים. הם אמרו שזה המחסן שלהם…".
אלה היו החיים בימים הראשונים בקצרין, אבל נורית כבר הסתכלה קדימה. בשלב הזה, עדיין לא הייתה מועצה מקומית. הוקם צוות הקמה, בראשות מנחם הייט, שגר בנצרת וניהל את הצוות. נורית הייתה העוזרת הראשית שלו.
"ישבנו במקלט הגדול, היום ב'מרכז איתן'. היו עוד כמה אנשים שקיבלו כל מיני תפקידים והתחלנו לחשוב מה עושים ואיך".
מה עשיתם בצוות ההקמה?
"לצוות ההקמה הגיעו משפחות שקראו על עיר שנבנית בקצרין וחשבו שמשלמים לנו על מנת ליישב את המקום. מכל הסקרנים שהגיעו לצוות ההקמה ושקיבלו ממני הסברים מפורטים, רק חלק החליטו להצטרף. הייתה גם ועדת קבלה שניפתה חלק מהאנשים, זה לא ממש היה חוקי. אני אישית הראיתי לאנשים את הבתים לבחירתם. מאוחר יותר, נציג ממשרד השיכון, החלק הזה עבר אליו. לא היו טלפונים בבתים והטלפון היחיד היה בצוות ההקמה, כך שלא אחת, במקרים דחופים, נאלצתי ללכת למקלט /צוות ההקמה עם האנשים שזקוקים היו לטלפון. כך שהעבודה הייתה עשרים-וארבע-שבע.
"במהלך השנים, כשהיה כבר ועד מקומי, נבחרתי לוועד ואחר כך, שימשתי כסגנית בהתנדבות של סמי בר לב. הייתי קדנציה אחת והחלטתי לפרוש. הפוליטיקה ממש לא התאימה לי".
קופ"ח "לאומית"
מלבד לעיסוק בוועד הפעולה, נורית למדה ניהול רפואי באוניברסיטת חיפה. היא גם המשיכה לעסוק באמנות, תחום שהיה חלק מחייה עוד קודם. סניף של בית הספר הגבוה לציור ואמנות נפתח בקריית שמונה, היה לה רכב והיא נסעה ללימודים. היא סיימה את הלימודים בהצטיינות והמשיכה לעבוד בצוות ההקמה ואז, מתוך ההיכרות שלה עם המקום ועם האנשים, התחילה לחשוב על הקמת קופת חולים "לאומית".
איך בכלל הגעת לרעיון של קופת חולים "לאומית"?
"בקצרין פעלה בהתחלה רק קופת חולים 'כללית', שנוהלה מדירה על ידי רינה דגני ז"ל, שהייתה אחות מוסמכת. הגעתי למסקנה שזה לא מספיק ושצריך עוד שירותי רפואה בעיר".
היא לא רק העלתה את הרעיון. היא הלכה לבצע אותו. היא השיגה תקציב מקופת חולים "לאומית". בתחילה, שכרו דירה. בהמשך, שכרה קופת חולים "לאומית" כמה דירות באותו בניין. כך, מדירה, התחיל להיבנות סניף שקיים עד היום. קופת חולים "לאומית" שלחה לקצרין רופא בשם ד"ר סטפן. נורית זוכרת היטב את הרושם הראשון.
"הוא היה רופא מאוד מבוגר. קצת נבהלתי, בהתחלה. כולנו היינו צעירים והוא היה ממש מבוגר, אבל מהר מאוד החשש התחלף בהערכה. הוא התחיל לעבוד. הוא ידע הכול על כולנו. הוא היה מאוד מעמיק וכולנו הערצנו אותו.
"הוא היה ממש אבהי ודאג לנו. היא נזכרת בסיפור שממחיש את הקשר המיוחד שלו עם התושבים. יום אחד הבן שלי נעלם. חיפשנו אותו ודאגנו ולא מצאנו. אחרי זמן מה, הוא חזר הביתה. כשנשאל איפה היה, הוא ענה בפשטות: 'אימא, כאבה לי האוזן, אז הלכתי לד"ר סטפן'. ביתו של הרופא, שהיה גר בשכנות אלינו, היה פתוח. הילד פשוט נכנס.
כנראה שבאותם ימים לא היה צריך תור…", נורית מחייכת.
האחות הראשונה בקופת חולים "לאומית" הייתה אילנה נגרקר, שהמשיכה לעבוד שם שנים. בהמשך, הייתה עלייה של דוברי רוסית ונורית צירפה את ברוניה אדלשטיין ז"ל, שהייתה דוברת רוסית.
"לאט לאט, נפתחו עוד שירותים. נפתחה טיפת חלב, מזל בר הצטרפה כאחות וטיפלה גם בבית המרקחת הקטן שהיה במקום. בהמשך, היו ויכוחים ובית המרקחת נסגר. נפתח בית מרקחת פרטי, שהיו אתו קשרי עבודה. כדי שהסניף יגדל היה צריך להביא אליו אנשים. עברתי בית בית כדי לצרף אנשים והסניף באמת גדל".
נורית ניהלה אותו במשך 21 שנים.
"עשרים ואחת שנים הן הרבה יותר מתקופת עבודה. בזמן כזה רופא ואחות כבר הופכים לפנים מוכרות, המרפאה הופכת למקום שבו מכירים משפחות והמנהל או המנהלת כבר אינם רק מי שאחראים על העבודה. הם הופכים לחלק מהקהילה".
חיה את האמנות
מה עשית אחרי שפרשת?
"חזרתי לאמנות. זה מה שאני אוהבת. עסקתי באמנות כל חיי. ציור, פיסול, קרמיקה ובעיקר פסיפס".
האמנות לא הייתה תחביב שנשמר בצד. היא הפכה לעוד חלק מהחיים הציבוריים שלה. במתנ"ס חיפשו מדריכים ונורית הציעה את עצמה כמדריכת פסיפס. עד היום, היא עושה את זה. במשך שנים, הייתה אוצרת תערוכות בקצרין. האוצרת שהייתה לפניה עברה לחיפה ונורית המשיכה את התפקיד. אבל גם כאן, היא לא הסתפקה בזה, היא פתחה את קבוצת 'יוצרים בטעם' – קבוצת אמני קצרין שנפגשת פעם בשבוע. יוצאים לשטח, מציירים, עושים תערוכות ותערוכת רחוב.
היום יש לה סטודיו קטן בגינה. שם היא עובדת ושומרת את היצירות שלה.
ב-14 בספטמבר, היא תציג בתערוכת אמנים מקצרין, שתתקיים בלובי היכל התרבות.
במקביל לכל העיסוקים, המשפחה גדלה. ארבעת הילדים שבגרו בחרו מסלולים שונים. ירון, הבן הצעיר, למד במכון ויצמן והשלים דוקטורט במדעי המוח. הוא נסע לבוסטון ללמוד לפרופסורה, התחתן, נולדו לו שני ילדים ועד היום הוא מתגורר שם.
אלעד הוא גאון מוזיקלי. ניגן בכל הכלים, למד בכפר בלום בבית הספר למוזיקה ולימד מוזיקה. בהמשך, עזב את התחום, נסע לארצות הברית, למד טיסה, חזר לארץ והפך למדריך טיסה. לאחר מכן, עשה השלמות, הקים באילת עם חבר בית ספר לטיס ולצניחה והכשיר דור של טייסים. כיום, הוא מתגורר בקליפורניה ועובד כטייס בחברת "אטלס". שרון, אב לשני ילדים, עלה לכיתה ב', כשהמשפחה הגיעה לקצרין. הוא גר באבטליון, למד בבית ספר ימי ובהמשך, החליט להתגייס לשירות צבאי כחבלן ביחידה מובחרת וממשיך בזה עד היום.
אילת, הבכורה, למדה בתיכון בחצור הגלילית והייתה ילדה מחוננת. היא למדה שרטוט והדמיה, בהמשך, למדה תקשורת וכיום, היא ד"ר לתקשורת, מלמדת ועוסקת במחקרים. שישה נכדים יש לנורית היום והיא גאה לספר שכולם מוכשרים ורובם גם מנגנים.
עם השנים, עברה נורית מרחוב חרמונית לדירה גדולה יותר ברחוב האלה וכיום, היא מתגוררת בשכונת "אפק". היא חברה בקבוצת הוותיקים של קצרין ומספרת שיש לה הרבה חברים והיא עדיין פעילה. לפני קרוב לשנתיים, היא מעדה ונפלה, שברה את הברך ולא הייתה יכולה לזוז. בעקבות הנפילה, נוצרו גם כמה בעיות רפואיות ואחרי כל כך הרבה שנים של עשייה, כשפתאום הגוף אומר לעצור, היא נחה קצת, אבל לא מוותרת וממשיכה בעשייה.
גם במלחמה היא לא ויתרה על החיים. היא קנתה מיגונית וחיה בתוכה בתקופות שבהן נדרש הדבר. היא ממשיכה להדריך, ליצור, להיפגש עם אנשים ולהיות חלק מקבוצת הוותיקים.
כשאת מסתכלת היום על קצרין, את מזהה את העיר שעליה חלמתם אז?
"אני אוהבת את השינוי, את הגדילה ואת ההתפתחות של קצרין. בצוות ההקמה, רצינו שקצרין תהיה בירת הגולן. אני חושבת שהחזון מתממש ואני מאוד מרוצה מזה".
היא כבר אינה חברת מועצה, אינה סגנית ראש המועצה ואינה מנהלת קופת חולים, אבל במובן מסוים, היא עדיין שם. היא נמצאת בזיכרונות של האנשים שהכירו אותה בקופת החולים, בשנים שבהן ישבה במועצה, בתערוכות שאצרה, בקבוצת האמנים שהקימה וביצירות שהיא ממשיכה ליצור עד היום. אולי זו הסיבה שכשהיא מדברת על קצרין, היא לא מדברת עליה כעל המקום שבו היא גרה. היא מדברת עליה כעל משהו שהיא הייתה שותפה לו לאורך כל הדרך.
"אני מרגישה כאחת מהאימהות של העיר", היא אומרת לי לקראת סיום. "לאורך כל הדרך הייתי בעניינים. אני חלק מקצרין והיא חלק ממני".
