בעקבות העימות עם האיראנים, פרסם דרור מרמור מאמר, שבין היתר, נוגע בנקודת התורפה שלנו: מיעוט התושבים היהודיים בגולן. עלינו לחדש את ההתיישבות, עכשיו
בעקבות העימות בין צה”ל לאיראנים בסוריה ובגולן, לפני שבועות אחדים, פרסם דרור מרמור, במדור נדל”ן ותשתיות של “גלובס”, מאמר שכותרתו: “ביטחון יש, תושבים אין: מה יעלה בחזון הפיזור והפרחת השממה”. במאמר זה, הוא מבטל את משמעות ההתיישבות ופיזור האוכלוסייה. האירועים בגבול סוריה הוכיחו, לטענתו, ש”מדינת ישראל שומרת נפלא על הגבול שלנו בגולן, למרות שאין שם כמעט אזרחים ויישובים”. יתר על כן, הוא הדגיש שאילו הייתה התיישבות מאסיבית בגולן, מפלס החרדה היה גדול פי כמה. אגב, כנראה כדי להדגיש את הרעיון, הוא גרע כמה אלפים ממספר תושבי הגולן.
החזון שלו הוא ריכוז אוכלוסיית ישראל במרכז. לטעמו, אין כל הצדקה כלכלית לבנייה כלשהי מחוץ למרכז והנה, הוכח שאין בכך גם צורך ביטחוני ולכן אין בכך כל טעם. אין ליישב את הנגב ולא את הגליל, זהו מאמץ שווא.
כיוון שמשתמע מדבריו שאין צורך להסביר לו את חשיבות הגולן לביטחון ישראל, והטענה שלו היא רק נגד ההתיישבות, התשובה הניצחת לטענתו היא שאלמלא ההתיישבות בגולן, הגולן מזמן היה נמסר לסורים והיום, האיראנים היו יושבים כאן במקומנו ויורים מיישובינו. נכון, ההתיישבות בגולן, כמו בכל באזורי הספר, דלילה. אך בלעדיה, הגולן לא היה בידינו. המשמעות הביטחונית של ההתיישבות אינה בכך שהיישובים הם תחליף לצבא. ברור שבמאה ה-21, אי אפשר לעצור צבא אויב בבקבוקי מולוטוב. המשמעות הביטחונית של ההתיישבות היא בכך שבאמצעותה עוצבו גבולות הביטחון של ישראל.
היום, כשמתנהל קמפיין של עסקני הגלותיות העדתית, להוקעת המדינה הציונית שזרקה את העולים ממדינות ערב לארץ גזירה בגליל ובנגב, ראוי להזכיר, שאלמלא אותם עולים, שהתיישבו בגליל ובנגב – אזורים אלה לא היו נשארים בידינו.
נכון, אחרי עקירת יישובי סיני וגוש קטיף, אנו יודעים שהאקסיומה הציונית, על פיה בכל מקום בו תעבור מחרשה עברית – שם ייקבע הגבול, מוטלת בספק. אך אין ספק, שההתיישבות היא מרכיב משמעותי בעיצוב גבולות הקבע. אלמלא ההתיישבות הישראלית בגוש קטיף, הנסיגה משטח זה הייתה קלה לאין ערוך ובכל זאת, לא היה בה די כדי למנוע את הנסיגה. אולם אפילו יוסי ביילין וכשכמותו הבינו שאין דרך לסגת מגושי ההתיישבות הצפופים בהתיישבות ישראלית (ואף המציאו בשל כך את רעיון העוועים של “חילופי שטחים”, כלומר נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל). הדבר מעיד על משמעותה של ההתיישבות במאבק על עיצוב גבולה של ישראל ועל החשיבות הכמותית של מספר המתיישבים בכל אזור.
המאבק על הגולן בשנות ה-90′ הוכיח, שגם התיישבות דלילה מנעה נסיגה מהגולן והצילה את מדינת ישראל מאסון לאומי.
במלחמת לבנון השנייה ובמלחמת “צוק איתן”, טעמנו בקטן את משמעותו של עידן הטילים. בעידן זה, קיימת חשיבות ביטחונית עליונה לפיזור האוכלוסייה. ריכוז האוכלוסייה הישראלית בצפיפות רבה במרכז הארץ עלול להיות הרה אסון
פיזור האוכלוסייה
אם להקצין את גישתו של דרור מרמור, ראוי היה לבנות במרכז תל אביב מגדל בבל ענק ולצופף בתוכו את כל האוכלוסייה הישראלית. האם ישראל הייתה בטוחה יותר במצב הזה?
איומים ביטחוניים משתנים לאורך הזמן ודווקא היום יש חשיבות רבה יותר מאשר בעבר לפיזור האוכלוסייה. במלחמת לבנון השנייה ובמלחמת “צוק איתן”, טעמנו בקטן את משמעותו של עידן הטילים. בעידן זה, קיימת חשיבות ביטחונית עליונה לפיזור האוכלוסייה. ריכוז האוכלוסייה הישראלית בצפיפות רבה במרכז הארץ עלול להיות הרה אסון, בעיקר אם האויב ישתמש בנשק בלתי קונבנציונלי, חלילה.
ההתיישבות – מהות הציונות
אחרי שכתבתי כמעט חמש מאות מילים על חשיבותה המדינית והביטחונית של ההתיישבות, אציין שבעיניי, ההתיישבות היא בראש ובראשונה מטרה בפני עצמה ורק אח”כ אמצעי, חשוב ככל שהנו, לביטחון ולעיצוב הגבולות.
יישוב ארץ ישראל ביהודים – זו מהות הציונות. תרומתה הגדולה, שמעבר לעצם קיומה, היא בונוס.
צו השעה: יישובים חדשים
אני שולל מכל וכל את תפיסתו של מרמור, אך למרבה הצער, הוא הצביע (גם אם בהקצנה) על נקודת התורפה שלנו – מיעוט התושבים היהודיים בגולן. יש לכך סיבות שונות, רובן אינן תלויות בנו. אך עלינו לעשות כל שלאל ידינו כדי להגדיל את ההתיישבות.
קצרין היא הבסיס הדמוגרפי שלנו – יש לפעול להפיכתה לעיר בת רבבות תושבים.
גם ההתיישבות הכפרית בגולן חייבת לגדול ולהתרחב. בשנים שמאז ניצחוננו ההיסטורי במאבק על הגולן, חלה צמיחה דמוגרפית משמעותית ביישובי המועצה האזורית גולן. אני רואה בהישג הזה את הצלחתו הגדולה ביותר של אלי מלכה, ראש המועצה האזורית היוצא, והוא ראוי עליה למלוא ההערכה.
כפי שכתבתי בשבוע שעבר, יש תחומים שבהם על ראש המועצה הבאה (או הבא) לחולל שינוי דרסטי באופן ההנהגה האזורית. אולם בתחום הזה, עליה להמשיך את דרכו של אלי מלכה ואף להעצים אותה – להעמיד את המשך הצמיחה הדמוגרפית על ראש שמחתנו.
לצד הרחבת היישובים הקיימים, עלינו לחזור להקמת יישובים חדשים.
40 שנה לאורטל
מחר, 2 ביוני, ימלאו בשעה טובה ארבעים שנה לעלייה לקרקע של חלוצי קיבוץ אורטל.
מדוע אנו אומרים עלייה לקרקע? הרי מדובר בעלייה על הקרקע. לכאורה, מדובר בשיבוש לשון. אך אני אוהב את השיבוש הזה. איני יודע אם הדבר נעשה במודע, או שלא במודע, אולי זה רק מדרש-שם אישי שלי, אך בעיניי, הביטוי עלייה לקרקע מתכתב עם “עלייה לרגל”; העלייה לבית המקדש.
עלייה לקרקע – כך ראוי לומר, כדי לבטא את הקדושה שאנו מייחסים להתיישבות.
