ותיקי גדות ועין גב, תל קציר ודן, שאר ישוב ואלמגור, שער הגולן וכפר סאלד, החקלאים והדייגים, לא ישכחו את השבת הגדולה, שהעניקה להם חיים נורמליים
מחר, 5 ביוני, ימלאו 54 שנים לפרוץ מלחמת ששת הימים. ביום החמישי למלחמה, יום שישי, 9 ביוני 1967, יצא צה"ל לשחרר את הגולן. למחרת, בשבת, 10 ביוני, הושלם שחרור הגולן. ההר שהיה כמפלצת שוחרר ועמו שוחררו יישובי עמק החולה ועמק הירדן, שחיו כבני ערובה תחת האיום הסורי, במשך 19 שנה. ותיקי גדות ועין גב, תל קציר ודן, שאר ישוב ואלמגור, שער הגולן וכפר סאלד, החקלאים לאורך הגבול והדייגים על הכנרת, לא ישכחו את השבת הגדולה, שהעניקה להם חיים נורמליים.
הגולן שוחרר במחיר דמים כבד – 141 הרוגים, רובם בקרבות ההבקעה בפאתי הגולן.
"מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים", אמר אל"מ מנו שקד, מפקד חטיבת הגולן, כאשר הודיע בקשר לבונקר הפיקוד של קיבוץ גדות על כיבוש מוצב מורתפע ("הנישא" – בערבית), ששלט על היישוב, הטריד אותו והפגיז אותו במשך 19 שנים. היום, המוצב הזה הוא מצפה גדות ודבריו של שקד חקוקים באנדרטה המצויה שם ובמסבירן האוטומטי שבמצפה. הציטוט הזה, מדבריו של שקד, היה הכותרת של כתבה גדולה ב"מעריב" אחרי מלחמת ששת הימים. יום השחרור נקרא בכתבה "השבת הגדולה".
מתוך הכתבה: המלחמה הראשונה שנגמרה באביב 1949, נסתיימה כאן רק ב-10 ביוני שנת 1967. נסתיימה. משהו סתום נצבט בלב… צה"ל כבש את רמת האיבה ושיחרר את העמק. קִני האויב נמעכו והגבול הונס אל הרכסים העמוקים והרחוקים
מתוך הכתבה: "המלחמה הראשונה שנגמרה באביב 1949, נסתיימה כאן רק ב-10 ביוני שנת 1967. נסתיימה. משהו סתום נצבט בלב… צה"ל כבש את רמת האיבה ושיחרר את העמק. קִני האויב נמעכו והגבול הונס אל הרכסים העמוקים והרחוקים. שלוות אמת ירדה על ארץ יובלי הירדן. לא עוד דממה כוזבת… 42 השעות העקובות מדם, ששיתקו דו שיח בין תותחים לשדות הנמשך מזה תשע עשרה שנים. דו שיח בין כלי משחית ליוגבים. בין רמה צרובה וקרחה שהחציפה את תוקפנותה ביוהרת עליונות, לבין מקשתם המוריקה של עובדי אדמה. אתה מטפס ברמה שכל כולה מצודה צבאית אחת גדולה. חפורה ויצוקה בין גושי הבזלת".
חמישה שבועות מאוחר יותר, עלו חלוצי החלוצים, ראשוני המתיישבים, למחנה עליקה, והקימו את קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, בכור יישובי הגולן. בכך, הם פתחו את אחד המפעלים הציוניים המוצלחים ביותר, מפעל ההתיישבות בגולן. מפעל שהפך את הגולן משדה קטל לגן פורח.
בעצרת היובל לחידוש ההתיישבות בגולן, שרה מקהלה משותפת של ילדים ומבוגרים מעל הבמה את שירו של אהוד מנור "מקום בלב". "כדי להגשים חלום אחד ישן, יש צורך במיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם". אכן. אבל במקרה של ההתיישבות בגולן, נכון להגדיר זאת אחרת – כדי להגשים חלום גדול, די היה בקומץ חולמים שנטלו אחריות והפכו את החלום למציאות.
ההר שהיה כמפלצת
הביטוי "ההר שהיה כמפלצת" שציטטתי בראש המאמר, לקוח משירו של יובב כ"ץ "בתי את בוכה או צוחקת", על הילדה בגדות שיצאה ממקלט ואין בתים עוד במשק, אך אמה מרגיעה אותה בבשורה הגדולה: "הביטי למעלה בתי לגולן, שם יש חיילים אף להבא, דגלם בצבעים של כחול ולבן, בוכה וצוחק שם גם אבא".
לפני שנתיים, במלאת שבעים שנה לגדות, הוסיף יובב כ"ץ בית נוסף לשירו המקסים:
מים רבים כבר זרמו בירדן
גדות בת שבעים – שתו לחיים!
הבת מגדות היא כבר סבתא, כן… כן
נושאת נכדתה על כפיים.
"אז כשהייתי אני בגילך
ההר עוד היה כמפלצת
ביתנו נחרב… העשן התאבך
בבכי הייתי פורצת.
הביטי סביב לך אל כור מחצבתך
משקנו מוריק ופורח
בתינו הומים… במה עוד נתברך
הן טוב לנו פה ושמח.
חלמנו על בית כמו באגדות
ירוק ופריחה שמולכת
והוא מתגשם בה – אצלך בגדות
האם את בוכה או צוחקת?"
בתי כן היום את צוחקת
גדות וילדה שצוחקת.
