יש מקרים שבהם פינוי מוצדק. בשעת מלחמה, כאשר היישוב תחת אש כבדה, אין צורך לסכן את חיי האוכלוסייה הלא-לוחמת. במלחמת התשה ממושכת, אין לכך הצדקה
“דור המצור והביצרון, אשר קלט חיים ולא נסוג, אשר לא הפקיר שום נקודה ולא נתן לפנות שום מקום יישוב, אשר בנה וביצר וכבש בעצם-מצור, אשר הוציא לחיי מגן בנים ובנות ונכדים, אשר העלה לחופי היישוב הנצור ספינות עולים החשים להתייצב בחזית העבודה וההגנה, דור זה רשאי לומר ליוסף טרומפלדור ולאהרון שר, אנשי תל-חי: לא ביישנוכם”.
דברים אלה הופיעו במסתו של ברל כצלנסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה הציונית – “עדות לדור”, המבוא לספר שיזם ברל, “מאורעות תרצ”ו”. מאורעות תרצ”ו החלו בכ”ז בניסן תרצ”ו (מעניין, בתאריך של יום השואה), 29 באפריל, 1936. בסופו של דבר, הם נמשכו שלוש שנים ונקראים מאורעות תרצ”ו-תרצ”ז. הייתה זו מתקפה רצחנית של ערביי ארץ ישראל על היישוב היהודי בארץ. היה זה אחד הסבבים הראשונים במלחמה שאף פעם לא די לה, המלחמה על ארץ ישראל, שהפרק האחרון שלה הוא הטבח בנגב המערבי בשבעה באוקטובר ובעקבותיו – מלחמת “חרבות ברזל”.
ברל מסכם בסיפוק את מחצית השנה הראשונה למאורעות ומעלה על נס את העובדה שהדור לא הפקיר שום נקודה ולא נתן לפנות שום מקום יישוב. להפך, הוא בנה וביצר והקים עוד ועוד יישובים, במסגרת “חומה ומגדל”. לא הייתה לנו מדינה, לא היה צבא, אך הנחישות הציונית והחוסן הלאומי הביאו להישג הזה.
פינוי אל מול פני מלחמה
בימים הקשים והמרים, שבהם הגולן היה “ההר שהיה כמפלצת”, וכונה בכינוי מזרה האימה “הרמה הסורית”, יישובי עמק החולה ועמק הירדן היו “עוטף הרמה הסורית”. מכל היישובים, קיבוץ גדות הוא שספג יותר מכול. פעמיים פונו הנשים והילדים של היישוב, פעם לחוקוק ופעם לגינוסר. לאחר הפעם השנייה, אסיפת הקיבוץ החליטה שלא תסכים עוד לפינוי. כאן הבית, ועל כך נילחם ואפילו הילדים לא ינטשו. וזאת לדעת – קיבוץ גדות היה בשטח המפורז, כלומר לא היה צבא להגן עליו. אכן, בפעם השלישית שהקיבוץ קיבל הוראה לפנות את הנשים והילדים, הוא סירב. בקשה רביעית לא הייתה. בארבעת הימים הראשונים למלחמת ששת הימים, ישבו התושבים ללא הפסקה במקלטים, תחת הרעשה ארטילרית כבדה.
בשנים 1970-1973 חוו יישובי הגולן הצעירים מלחמת התשה, שכללה הפגזות רבות על היישובים. היו גם נפגעים בנפש.
ב-24-26 ביוני 1970, הגיעה ההסלמה לשיאה, ב”מלחמת שלושת הימים”, שלושה ימי קרב קשים, לאורך הגבול ובעומק סוריה. בשלושת ימי הקרבות, נפלו 11 לוחמי צה”ל ונפצעו 55. הקרבות החלו בהפגזה סורית כבדה על יישובי הגולן וחדירה של שתי פלוגות שניסו לכבוש שני מוצבים של צה”ל. בתגובה, ביום שלמחרת, הוציא צה”ל לפועל פעולת תגמול רחבת היקף בסוריה. לקראת הפעולה, בשעת לילה מאוחרת, בין ה-24 וה-25 ביוני, הגיע למרום גולן פיחוטקה, אפרים חירם, מפקד החטיבה המרחבית ונועד בדחיפות עם מזכיר הקיבוץ גדי גולן ועם יהודה הראל. הוא הודיע להם שלמחרת בבוקר עליהם לפנות את הנשים והילדים מן היישוב. יהודה וגדי השיבו לו שלשם כך עליהם לכנס אסיפה. פיחוטקה המתין והם העירו את החברים לאסיפת חירום. מספר חברים לא התעוררו.
פיחוטקה הסביר לחברים שחייבים להוציא את הנשים והילדים. יהודה דיבר אחריו והסביר שאסור לקבל את ההוראה. זו הייתה גם עמדתו של גדי. התעורר ויכוח, חלק מן החברים אמרו שאסור להפר את הוראת הצבא. נערכה הצבעה וברוב קטן, הוחלט לפנות בבוקר את הנשים והילדים.
למחרת, השכם בבוקר, החברים החלו לארוז ולהתארגן לפינוי. מספר חברים הלינו על כך שלא העירו אותם לאסיפה. יהודה וגדי קפצו על הקובלנה כמוצאי שלל רב וכינסו בארוחת הבוקר אסיפה נוספת, הפעם ללא הצבא. הפעם, הרוב היה עם יהודה וגדי. הוחלט להישאר. מספר חברים נסעו, אך הרוב נשארו.
באסיפה הוחלט שכל הקיבוץ יתכנס במרתף אולם הקולנוע של קוניטרה, כ-400 מ’ מן הקיבוץ. המקום מוגן בשקי חול והפך למקלט. לאורך הקרבות, הקיבוץ כולו התכנס במקלט המשותף הזה. על פי זכרונו של יהודה, לא הייתה כל הפגזה על מרום גולן. מנכ”ל החטיבה להתיישבות, יחיאל אדמוני, טוען שנפלו פגזים בודדים. בעיני החברים עובדה זו הוכיחה עד כמה הם צדקו.
“הרגשנו, כרגיל, יותר חכמים מהצבא”, אומר יהודה. בימים שלפני מלחמת יום הכיפורים, זאת הייתה ממש כפירה בעיקר. “הגישה שלנו הייתה שאנו אזרחים ואיננו מקבלים הוראות מהצבא”.
אדמוני מספר ש”החל להירקם מעין מיתוס בדבר כוחו של הקיבוץ להתייצב מול צה”ל, נוצרה מעין ‘גאוות יחידה'”. חברי מרום גולן חשו שהם דבקו באתוס הציוני, שאין עוזבים נקודת יישוב.
מזכיר הקיבוץ, גדי גולן, שיגר מכתב לראש הממשלה, גולדה מאיר, שבו דרש בשם הקיבוץ שהגוף היחיד שיהיה מוסמך להחליט על פינוי, יהיה ממשלת ישראל. גולדה נענתה לדרישה.
בבוקר יום הכיפורים תשל”ד, קיבלו היישובים הוראה לפנות את הנשים והילדים. תחילה, הם ניסו להתנגד, אך הבינו שהפעם מדובר בפלישה של צבא סוריה ואין כוחות שיגנו עליהם, וקיבלו את הגזירה. בשעת לילה, גם הגברים קיבלו הוראה להתפנות.
ההחלטה הייתה מוצדקת. לא הייתה כל יכולת עמידה לכמה חברי קיבוץ עם נשק צ’כי מתש”ח מול שטף גייסות השריון הסורי. אולם כבר במהלך הקרבות, ביום החמישי למלחמה, חזרו הגברים ליישוביהם וביום הפסקת האש, אף שאחריה התנהלה מלחמת התשה קשה במשך חודשים נוספים, שבו גם הנשים והילדים.
התמכרות לפינוי
יש מקרים שבהם פינוי מוצדק. בשעת מלחמה, כאשר היישוב תחת אש כבדה, אין צורך לסכן את חיי האוכלוסייה הלא-לוחמת. אין לכך הצדקה במלחמת התשה ממושכת.
הקלות הבלתי נסבלת של פינוי יישובי הגליל, כבר כמעט חמישה חודשים, כאשר הסוף אינו נראה באופק וכנראה שהדבר יימשך עוד חודשים רבים, היא מכה קשה לחוסן הלאומי ולאתוס ההתיישבותי הציוני. לא מתנהלת שם מלחמה כוללת. לא מתנהל תמרון. גם לא הרעשה בלתי פוסקת כבמלחמת לבנון השנייה. מתנהלת מלחמת התשה.
תפקידו של צה”ל ותפקידה של הממשלה הוא להגן על היישובים ועל האזרחים. ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. האתוס של צה”ל הוא העברת המלחמה לשטח האויב במהירות האפשרית וחתירה להכרעה מהירה. במקום זאת, מיד אחרי הטבח בדרום פונו יישובי הצפון, וצה”ל הקים רצועת ביטחון בצד הישראלי (!) של הגבול. אחרי ששנים רבות של התמכרות לשקט המיטו עלינו את אסון השבעה באוקטובר, חוששני שאנו יורדים מדרגה להתמכרות לפינוי. במקום להגן על האזרחים, מפנים אותם. אגב, אם חלילה תקום מדינה פלשתינאית בקווי 67′ ועוטף המדינה הפלשתינאית יהיה השטח שבין גדרה לחדרה על מיליוני הישראלים שבו – לאן בדיוק יפנו אותם?
מה שציער אותי במיוחד היה העובדה שהרשויות המקומיות והיישובים היו הראשונים שדרשו להתפנות, עוד בטרם קיבלו הנחיה מצה”ל. בעיניי, זה ליקוי מאורות.
ברל כצנלסון דיבר בגאווה על העמידה האיתנה של היישובים, ואמר לנופלי תל-חי: “לא ביישנוכם”.
הפעם ביישנו אותם.
