בסוגיה של החלת הריבונות הנמצאת כעת על הפרק, יש המשתמשים במילה “סיפוח“, אחרים נוקטים ב“החלת הריבונות” ויש הקוראים לזה “החלת החוק“
המחלוקת על החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון, באה לידי ביטוי גם בטרמינולוגיה. יש מי שמתעקשים להשתמש בביטוי סיפוח. בדרך כלל, אלה מי שמתעקשים לדבר על “הכיבוש” (או “אקיבוש“). ארגוני שמאל רדיקלי אנטי–ציוני בישראל כתבו מכתב לשר החוץ הגרמני, שבו תבעו מגרמניה ואירופה לצעדי חרם נגד מדינת ישראל בשל הסיפוח, בטענה שהצעד הזה זהה ל“אנשלוס“, כלומר סיפוח אוסטריה בידי היטלר.
בתקשורת, דווח שמשרד החוץ מבקש “לעדן” את הטרמינולוגיה של החלת הריבונות. הוא מציע להגדיר זאת “החלת חוק“, כיוון שלמילה “סיפוח“, ובמידה מסוימת גם למילה “ריבונות“, יש קונוטציות שליליות, בעוד את “החלת החוק” ניתן להציג כצעד טכני.
הריבונות הישראלית על הגולן הוחלה במילים הבאות: “המשפט, השיפוט והמִנהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן” (השטח הוגדר בנספח ובו מפת הגולן). לאחר החקיקה, היו שניסו להמעיט בערכה ולטעון שלא מדובר בסיפוח וריבונות, אלא בהחלטה טכנית בלבד, אולם בית המשפט העליון קבע שמשמעות החוק היא ריבונות לכל דבר.
כל ריבונות שישראל החילה על שטח כלשהו, לא הוגדרה במילה ריבונות, אלא כהחלת החוק, או כהחלת המשפט. ב-27 ביוני, 1967, 17 יום לאחר מלחמת ששת הימים, התקבל בכנסת חוק שהוגדר בשם הטכני–יובשני “חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס‘ 11) תשכ“ז 1967″ ובו נאמר: “המשפט, השיפוט והמִנהל של המדינה יחולו בכל שטח ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו
ואכן, כל ריבונות שישראל החילה על שטח כלשהו, לא הוגדרה במילה ריבונות, אלא כהחלת החוק, או כהחלת המשפט. ב-27 ביוני, 1967, 17 יום לאחר מלחמת ששת הימים, התקבל בכנסת חוק שהוגדר בשם הטכני–יובשני “חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס‘ 11) תשכ“ז 1967″ ובו נאמר: “המשפט, השיפוט והמִנהל של המדינה יחולו בכל שטח ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו“.
החוק התקבל ברוב גדול. המפלגות היחידות שהתנגדו לו היו שתי המפלגות הקומוניסטיות מק“י ורק“ח (הגלגול הקודם של חד“ש). מפלגה אחת נמנעה – “המרכז החופשי“, בראשות שמואל תמיר. “המרכז החופשי” התפלג מתנועת “החרות” (על רקע של יריבות אישית). כאשר גח“ל (גוש חרות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) הצטרף לממשלת הליכוד הלאומי (כפי שנקראה ממשלת האחדות שקמה לקראת מלחמת ששת הימים), “המרכז החופשי” נותרה באופוזיציה והייתה האופוזיציה הימנית לממשלה. סיסמתה לאחר המלחמה הייתה: “שטח משוחרר לא יוחזר“. נציגי המרכז החופשי קראו לסיפוח מידי של כל השטחים ולכן הם נמנעו. יש לציין שאפילו ח“כ אורי אבנרי, איש השמאל הרדיקלי, מנהיג “העולם הזה – כוח חדש“, הצביע בעד, לא כל שכן מפ“ם, לימים המ“ם של מרץ, שהייתה אז חלק מן הקואליציה, (אך עדיין לא חלק מן “המערך“).
ריבונות לכל דבר
כאמור, גם בחוק זה הנוסח היה “החלת המשפט, השיפוט והמִנהל“. החוק הסמיך את הממשלה לספח כל שטח בארץ ישראל, אבל היה ברור לכול שהכוונה האופרטיבית היא לירושלים המאוחדת. אכן, על פי החוק הזה, קבע שר הפנים, משה חיים שפירא, בצו שפרסם למחרת, ב-28.6.67, שהמשפט, השיפוט והמִנהל יחולו על ירושלים המאוחדת, על פי מפה שעיצב צוות מטעם משרד הביטחון בראשותו של אלוף (מיל‘) חיים הרצוג, לימים, נשיא המדינה.
אולם לא היה זה הסיפוח הראשון. ב-1948 סופחו כל השטחים שמחוץ לגבולות החלוקה, שצה“ל שיחרר במלחמה. בישיבה של מועצת המדינה הזמנית, (הפרלמנט הזמני שפעל מיום הקמת המדינה, עד השבעת הכנסת הראשונה), ב-16 בספטמבר 1948, התקבלה “פקודת שטח השיפוט והסמכויות“. נוסח ההחלטה: “כל חוק החל על מדינת ישראל כולה, ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ ישראל, ששר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צבא ההגנה לישראל“. גם כאן, לא הופיעו המילים “סיפוח” ו“ריבונות“, אלא “החלת החוק“. על סמך החוק הזה, החיל שר הביטחון דוד בן גוריון את הריבונות על אזורים כמו מערב ירושלים, הגליל המערבי ונהריה, לוד, רמלה, יפו, אשדוד, אשקלון, הנגב המערבי ועוד.
ברור שהחלת החוק, המשפט והמִנהל היא ריבונות לכל דבר, שאם לא כן, גם יפו ואשדוד אינן שטח ריבוני של ישראל…
חוק נוסף, העוסק בריבונות המדינה על שטח, הוא חוק יסוד משאל עם, שהתקבל בשנת 2014 וקובע שוויתור על שטח ריבוני של מדינת ישראל יחייב החלטה של הכנסת ברוב של 61 ח“כים לפחות ורוב במשאל עם. אם 80 ח“כים יתמכו בוויתור, לא יתקיים משאל עם.
גם בחוק הזה לא מופיעה המילה “ריבונות“, אלא המילים: “המשפט, השיפוט והמִנהל“. זה נוסח החוק: “… החליטה הממשלה לאשרר הסכם או לחתום על הסכם, שלפיו המשפט, השיפוט והמִנהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, לרבות הסכם הכולל התחייבות לעתיד והתחייבות המותנית בתנאים, יהא ההסכם, לאחר שאושר בכנסת ברוב חבריה, טעון אישור במשאל עם, אלא אם כן אושר ברוב של שמונים חברי הכנסת.
“… החליטה הממשלה, שלא בדרך של הסכם, שהמשפט, השיפוט והמִנהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, תהא ההחלטה, לאחר שאושרה בכנסת ברוב חבריה, טעונה אישור במשאל עם, אלא אם כן אושרה ברוב של שמונים חברי הכנסת“.
ובכן, ניתן לקבל החלטה טקטית מהו הביטוי שנכון להשתמש בו. “סיפוח“, “ריבונות“, או “החלת החוק“; זה היינו הך. העיקר שהצעד ייעשה.
בגין, שהיה שר בממשלה שהביאה לכנסת את החוק ב-1967, ובין יוזמי החלת הריבונות על ירושלים, ואשר כראש הממשלה, הביא לכנסת את ההצעה להחלת הריבונות על הגולן, שלל את השימוש במילה “סיפוח“. הוא טען שלסיפוח יש קונוטציה של לקיחת דבר שאינו שלנו, וכיוון שזו ארץ ישראל שלנו, אין המדובר בסיפוח
בגין, שהיה שר בממשלה שהביאה לכנסת את החוק ב-1967, ובין יוזמי החלת הריבונות על ירושלים, ואשר כראש הממשלה, הביא לכנסת את ההצעה להחלת הריבונות על הגולן, שלל את השימוש במילה “סיפוח“. הוא טען שלסיפוח יש קונוטציה של לקיחת דבר שאינו שלנו, וכיוון שזו ארץ ישראל שלנו, אין המדובר בסיפוח.
אני מבכר את המילה “ריבונות“. זו מילה המבטאת את מהותה של מדינה, שהנה בעלת הזכות העליונה להפעלת סמכות על שטח מסוים. ישראל היא מדינה ריבונית והיא מצרפת לריבונותה חלקים בארץ ישראל.
לגולן – חוק מיוחד
שתי הערות נוספות:
על פי החוק, הממשלה מוסמכת להחיל את הריבונות ואין צורך באישור הכנסת. אף על פי כן, אני סבור ש-53 שנים אחרי שהתקבל החוק, מן הראוי שכל החלטה על ריבונות תתקבל בכנסת. בוודאי, כאשר ביטולה מחייב משאל עם. לדעתי, ראוי היה שקביעת גבולות הקבע של המדינה תתקבל אף היא במשאל עם. אך בוודאי ובוודאי, שנדרשת לפחות החלטת כנסת. ראוי שהכנסת תקבל בחגיגיות את ההחלטה ההיסטורית הזאת.
אם יש חוק המסמיך את הממשלה להחיל את הריבונות על כל שטח ארץ ישראל, מדוע הוחלה הריבונות על הגולן בחוק נפרד?
בגין חשש, שתהיה בעיה חוקית בהחלת הריבונות על הגולן על פי החוק הקיים, המדבר על שטחי ארץ ישראל. הוא חשש, שהחוק יפרש את הביטוי “ארץ ישראל” כשטחי ארץ ישראל המנדטורית, שכוללים אמנם את יהודה ושומרון, אך לא את הגולן. בפגישה עם ועד יישובי הגולן, שתבע את החלת הריבונות, הוא זימן את היועמ“ש יצחק זמיר ושאל אותו לדעתו. זמיר הצטרף לחששו והמליץ לחוקק חוק מיוחד.
