מי שמקבע את הכשירות להנהגה על סף המביש של מבחן הפליליות, נותן יד לשחיתות המוסרית והסיאוב הערכי, ע”ע רה”מ נתניהו ושלל פרשיותיו
“כשהאנשים הם טהורים, החוקים חסרי ערך. כשהאנשים מושחתים, החוקים נשברים”,
(בנימין ד’יזראלי, ראש ממשלת בריטניה בשנות ה-70 של המאה ה-19)
רבות דובר על המשפטיזציה ועל נזקיה לחברה הישראלית. גם אני כתבתי על כך בטור זה, לא אחת: על נזקי האקטיביזם השיפוטי, שבו בית המשפט מתערב בסוגיות שמוטב כי לא יעסוק בהן. בעשותו כך, מכפיף בית המשפט לשיקול המשפטי שיקולים ערכיים, חברתיים, מדיניים, ביטחוניים וכלכליים, ללא הראייה הכוללת, שבה השיקול המשפטי הוא רק מרכיב אחד ולאו דווקא החשוב ביותר; על הפגיעה של האקטיביזם השיפוטי בתפקוד הרשות המבצעת, בעצמאות הרשות המחוקקת ובאמון הציבור ברשות השופטת; על תרבות ועדות החקירה המשפטיות, שפוגעות ביכולת לתחקר מתוך אוריינטציה על תיקון ליקויים והפקת לקחים ומחליפות אותה באוריינטציה על חיפוש אשמים ועריפת ראשים, מה שגורם למעורבים להתגונן עם פרקליטים, במקום להיות שותפים לחקר האמת והביצועים; על הביורוקרטיה המשפטית שפוגעת ביוזמה, בראש הגדול, במקוריות ומעודדת כסת”ח ושמרנות.
אולם יש למשפטיזציה נזק נוסף – היא מעודדת שחיתות ומשרתת אותה. ההאשמה הזאת מוזרה ומרחיקת לכת, הרי המשפטיזציה נועדה למנוע שחיתות ולהתמודד אתה. זה נכון, אך התוצאה הפוכה. ברור שלמערכת המשפט תפקיד מכריע ומרכזי במאבק נגד השחיתות, אולם המשפטיזציה אינה מערכת המשפט כשלעצמה, אלא הפיכת המשפט לחזות הכול, “מלוא כל הארץ משפט”, “הכול שפיט”. הגישה הזאת יצרה מצב שמעודד שחיתות ומחזק אותה.
הכיצד?
אחד מביטויי המשפטיזציה הוא הפליליזציה. כל התנהגות והתנהלות נבחנת על פי אמת מידה אחת – פלילית. על כל אמירה, כל התנהלות, כל טעות, רצים למשטרה, ליועץ המשפטי, לבדיקה אם נעשתה עבירה פלילית.
מה שנגרם כתוצאה מן הפליליזציה הוא אובדן הדרישה המוסרית, הנורמטיבית, הערכית שלנו, האזרחים, מן ההנהגה. במקום להציב בפניה רף גבוה של ניקיון כפיים וניקיון דעת, של מוסר ואמת, של טוהר מידות ודוגמה אישית, אנו מציבים בפניהם סף נמוך מאוד, מביש – הסף הפלילי. בעצם, המסר שלנו לנבחרי הציבור הוא שכל עוד הם אינם עבריינים פליליים, מבחינתנו, הם כשירים להנהגה, כי כל מה שאינו פלילי – כשר. מהו הרף הפלילי? ראיות חד-משמעיות שתוכחנה בבית המשפט, שהאיש עבריין. כאילו לא די בכך, בית המשפט צריך לקבוע שזו עבירה שיש עמה קלון, כאילו אין קלון בעצם העובדה שמנהיג הוא עבריין ובית המשפט הוא זה שקובע אם יש קלון.
התוצאה היא ששחיתות מוסרית וערכית הפכה להיות נורמה מקובלת, שהציבור מסכים אתה, כל עוד המנהיג לא חצה את הקו האדום הפלילי.
“לא היה כלום”?
כך, אדם שניצל את הזכות שהחוק מעניק לעבריינים לשתוק בחקירה, כדי שלא להפליל את עצמם וכך הצליח לשבש את החקירה ולהינצל מהרשעה ועונש – מבחינה פלילית, הוא זכאי ולכן הוא יכול להיות יו”ר האופוזיציה ומועמד לגיטימי לראשות הממשלה. כך, עבריין מין, שהורשע במעשה מגונה, אך בית המשפט החליט שלא להטיל עליו קלון, חזר לממשלה כשסיים את עבודות השירות ושודרג לתפקיד המשנה לראש הממשלה. כך, עבריין לוקח שוחד, שסיים את תקופת הקלון שהחוק קובע, נמצא ראוי לחזור לממשלה וממש למקום הפשע, לאותו תפקיד שבו סרח. ומה הפלא שהוא שוב מבלה בחדרי החקירות?
פרשת “בר-און חברון” הייתה פרשת מגה-שחיתות – קשר פלילי להשתלט על משרת היועץ המשפטי, באמצעות מינוי רוני בר-און, מקורבו של העבריין אריה דרעי לתפקיד, בדחיפתו. השתלטות על התפקיד הזה היא שחיתות אסטרטגית, שנועדה לנטרל את שלטון החוק, כדי שלא יפריע לשחיתות להשתולל.
היועץ המשפטי לממשלה אז, אליקים רובינשטיין, פרסם דו”ח ציבורי חמור ביותר, שקשה להפריז בחומרתו, שבו קבע בפירוש שהיה כאן קשר פלילי, אך למעט אריה דרעי, כלפי שאר המעורבים, ובהם ראש הממשלה בנימין נתניהו, אין די ראיות המוכיחות את העבירה הפלילית. לכן החליט רובינשטיין שלא להגיש נגדו כתב אישום, מחוסר ראיות.
העובדה שלא היו לו די ראיות שיש בהן סבירות גבוהה להרשעה, אינה הופכת את הפרשה לפחות מושחתת ואת ראש הממשלה לפחות אחראי לשחיתות. אחרי דו”ח ציבורי חריף כל כך, ראש הממשלה צריך היה להיות מגורש בבושת פנים, בו ביום, מן החיים הציבוריים. (גילוי נאות: כחבר הנהלת “הדרך השלישית” באותם ימים, תבעתי מהמפלגה להתפטר לאלתר מן הממשלה ולהפיל אותה. העובדה שהיא לא עשתה כן היא לדעתי הגורם לכישלונה בבחירות 99′).
למה נתניהו נשאר בתפקיד, אחרי דו”ח כזה? בגלל הפליליזציה, שכבר אז הייתה קיימת. אין כתב אישום? אז “לא היה כלום”. עד היום, מדקלמים חסידיו את המנטרה ש”כבר עשרים שנה רודפים אותו, ועובדה, ‘הם’ לא מצאו כלום”.
גם בפרשת עמדי, פרשת ההובלות, החליט היועץ המשפטי, בניגוד להמלצת המשטרה ופרקליטת המדינה, שלא להעמיד את נתניהו לדין, בשל חוסר ראיות מספיקות וגם אז הוא הוציא דו”ח ציבורי חמור ביותר. מאוחר יותר, היועץ המשפט, מני מזוז, פרסם את המלצת פרקליטת המדינה בנדון, שהסבירה מדוע לדעתה יש די ראיות להעמיד לדין.
אנו מציבים בפני ההנהגה סף נמוך מאוד, מביש – הסף הפלילי. המסר שלנו לנבחרי הציבור הוא שכל עוד הם אינם עבריינים פליליים, מבחינתנו, הם כשירים להנהגה, כי כל מה שאינו פלילי – כשר
ברור שמרגע שהוחלט שלא להעמידו לדין, במישור הפלילי, עומדת לזכותו חזקת החפות. אולם מבחינה ציבורית, הוא סרח. “לא היה כלום”?
אסור לנו להשלים
האם פרשת המתנות היא בהכרח פרשת שוחד? כלל לא בטוח. האם יש די ראיות כדי להגיש נגד נתניהו כתב אישום בפרשה? אין לי מושג. אני מקווה שלא.
אולם מבחינה ערכית ומוסרית, האם אנו יכולים לקבל מערכת שבה ראש הממשלה מקבל “מתנות” מטייקונים, בסך מאות אלפי ש”ח, על פי דרישתו ודרישת רעייתו? האם התנהלות כזאת עומדת ברף הערכי והמוסרי שאנו כאזרחים דורשים ממנהיגינו?
האם המו”מ בין ראש הממשלה לנוני מוזס, על “סיקור מפנק” תמורת חקיקה, שתגביל את המתחרה של מוזס, היא עבירה פלילית מובהקת? היא שוחד? כלל איני בטוח. אבל ברור שמדובר בעסקה מושחתת, רקובה, מסואבת, מסריחה, שמקומה לא יכירנה בחברה בריאה.
אם מתברר שהמקורבים הקרובים ביותר לנתניהו, שהוא דחף אותם להתערבות בנושאים הרגישים ביותר של ביטחון המדינה וכלכלתה, סרחו והכניסו מניעי רווח אישי מושחת לענייני המדינה, ולא יהיו בפרשה זו חשדות אישיים למעורבות פלילית של ראש הממשלה, האם מבחינה ציבורית, אפשר לפטור אותו מאחריות לשחיתות? וכוונתי הן לפרשת הצוללות והן לפרשת “בזק”.
למיטב הכרתי, הצירוף של האירועים הללו מעיד על רקב ושחיתות, ללא כל קשר לעניין הפלילי. כאזרחים, אסור לנו להשלים עם הסיאוב הזה.
כאילו לא די בכך, שוויתרנו על הדרישה המוסרית והנורמטיבית ואנו מסתפקים ברף הפלילי הנמוך, ראש הממשלה מנסה לדחוף חוקי מגה-שחיתות, שיסלקו מן הדרך אפילו את הסף הפלילי – “החוק הצרפתי”, שנועד להעמידו מעל החוק ולמנוע את חקירת החשדות נגדו וחוקים לשיבוש החקירות והפרעה להם. בעיניי, החוקים האלה, ולצדם מסע ההסתה נגד המשטרה והניסיונות להלך אימים על המפכ”ל באמצעות מסע שיימינג ושקרים בוטים ובזויים, חמורים מבחינה ציבורית, אלף מונים יותר מכל החשדות נגד ראש הממשלה.
אבל המשפטיזציה והפליליזציה הופכות את כל אלה ללא רלוונטיים. כל עוד מבחינה פלילית עומדת לו חזקת החפות – השחיתות המוסרית והסיאוב הערכי לא מעניינים. מוסר? נורמות? ערכים? חחחחחח.
עובדה זו מסכנת את הדמוקרטיה הישראלית.
