בני בגין היה אופוזיציונר שהתנגד עד חורמה להסכמי אוסלו. הוא לא גידף, לא התלהם, לא הקצין ויצא בתוקף נגד הדה–לגיטימציה לרבין וממשלתו. למרות זאת, היה האופוזיציה הקשה מכול
הספר “סיפור עצוב“, הוא בעיניי המסמך החשוב ביותר שנכתב על הסכמי אוסלו ותוצאותיהם. מייחדת אותו העובדה, שאין זה ספר של חוכמה שלאחר מעשה, אחרי קריסת ההסכמים, אחרי מתקפת הטרור המכונה בכיבוסית “האינתיפאדה השנייה“, או אחרי דחיית הצעותיו מרחיקות הלכת של ברק בידי ערפאת. הספר, שיצא לאור בשנת 2000, הוא כינוס של נאומיו, בעיקר בכנסת, ומאמריו בעיתונות, של ח“כ בני בגין, בזמן אמת. נאומים ומאמרים שבהם היטיב לחזות את תוצאות ההסכם.
“זהו סיפור עצוב. מופיעים בו שוב אלה שלא ידעו, אלה שלא רצו לדעת, אלה שידעו ולא הבינו, אלה שסירבו להבין ואלה שהבינו ולא רצו לומר. זה גם סיפורה של יהירות. יותר מכול, זהו סיפורה של עייפות, בעולם שאינו סולח לחולשה“. כך נפתח הכיתוב על העטיפה האחורית של הספר.
אוסלו הוא הונאה
לממשלת אוסלו הייתה בכנסת אופוזיציה תקיפה וחריפה. הייתה זו גם אופוזיציה מתלהמת, מגדפת, העושה דה–לגיטימציה לממשלה ולעומד בראשה. בני בגין היה אופוזיציונר מסוג אחר. לא גידף, לא התלהם, לא הקצין ויצא בתוקף נגד הדה–לגיטימציה לרבין וממשלתו. אבל הוא היה האופוזיציה הקשה מכול. בנאומים מזהירים, תרתי משמע, בכושר רטורי יוצא דופן, וביכולת ניתוח מדיני וביטחוני מרשים, הציב בגין זרקור על ההסכם ופגמיו. כשבגין דיבר – הקשיבו. גם יריביו האידאולוגיים המרים ביותר, היטו אוזן לדבריו. והוא תקף, ללא רחם, את ההסכם.
הוא ניתח אותו והפשיט אותו עירום ועריה, קבל עם ועדה. בגין היה מחובר למזרחן ואיש המודיעין אל“מ (מיל‘) יגאל כרמון, שב-1998 הקים את ממר“י – המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון. כרמון הזרים לו על בסיס קבוע נתונים על ההתבטאויות הפנימיות, בערבית, של ערפאת וחבר מרעיו, שהבהירו שההסכם הוא הונאה, שכל מטרתה היא לשפר את עמדתו של אש“ף במאבק המזוין ובטרור. בגין הדהד את הדברים מעל במת הכנסת ובישיבות ועדת החוץ והביטחון. הוא האיש שהביא לידיעת הכנסת והציבור את נאום יוהנסבורג של ערפאת, מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו, נאום שבו התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלשתין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג‘יהאד עד כיבוש ירושלים וכי הסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודיבייה, הסכם שביתת נשק שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, לפני שטבח בהם.
בכל ישיבות ועדת החו“ב, בגין שלף את הלפטופ (שהיה אז שיא הקדמה הטכנולוגית) וציטט את הנתונים המוכיחים שאוסלו הוא הונאה. “די, נמאס כבר מהמשפחה הזאת“, הפטיר פרס בייאוש, כשנותר ללא מילים, לנוכח שאלותיו הנוקבות והתרסותיו החדות של ח“כ בגין.
אף שעל
בני בגין הוא החרותניק האחרון. הוא ורובי ריבלין, הם האחרונים הדבקים במורשת מנחם בגין – מצד אחד, עמידה בלתי מתפשרת על שלמות ארץ ישראל וכביכול, מהצד השני, אך בעצם מאותו צד, דבקות בשלטון החוק, בעליונות המשפט, בעצמאות המשפט, בזכויות שוות לכל אזרחי המדינה, ביחס מכבד למיעוטים, בשמירה על עצמאות השירות הציבורי, בממלכתיות. כל אותם ערכים, שהליכוד הביביסטי נלחם בהם מלחמת חורמה, והיום, בפריימריז, המועמדים מתחרים ביניהם מי מתלהם יותר בקריאות לדרוס אותם, לשלוח אותם למכלאות, להעמיד אותם מול קיר לבן וכד‘.
בגין התנגד לכל ויתור על שעל כלשהו בארץ ישראל. הוא פרש מממשלת נתניהו, במחאה על הסכם חברון. הוא פרש מהליכוד, במחאה על הסכם וואי. הוא חזר לפעילות ציבורית כדי להיאבק בעקירת גוש קטיף.
בבחירות 1999, לאחר הסכם חברון והסכם וואי, רץ בגין לכנסת בראש האיחוד הלאומי. אולם מיד לאחר הבחירות, התפטר מהכנסת. הוא הגיע למסקנה, שהאנשים שהצביעו לו, בשל עמדתו התקיפה וחסרת הפשרות בנושא שלמות המולדת, רחוקים מאוד מהשקפת עולמו הליברלית ומעמדתו בנושא המשפטי. הוא אמר בכנות שגילה שהוא “שליח ציבור ללא ציבור“, ולכן התפטר.
בני בגין כבש את לבי, מראשית דרכו הפרלמנטרית. כאשר שרון, דוד לוי ומודעי הקימו את אופוזיציית החישוקים, שתקפה את שמיר (!) מימין (“מי בעד חיסול הטרור“), התייצב בגין בכל כוחו לצד שמיר וכינה את השלישיה “קואליציה של אמביציה“. אולם הוא לא היסס להתנגד לשמיר, כאשר חתם על הסכם להחזרת העריקים מהליכוד שהיו שותפים לקשר “התרגיל המסריח” (אברשה “חזור הביתה” שריר, מודעי, גרופר וגולדשטיין). בנאום במרכז הליכוד, הוא נשא את נאום “ככה לא בונים חומה” הבלתי נשכח. כאשר שמיר צירף לממשלתו את רחבעם זאבי, בגין הצביע בכנסת נגד הצירוף והיטיב להגדיר את רעיון הטרנספר – “זיהום מוסרי“.
ביניים: מגדלור מוסרי
הכרתי באופן אישי את בגין, ב-1993. הייתי דובר ועד יישובי הגולן וסטודנט באוניברסיטה העברית. בגין התמודד על הנהגת הליכוד (מול נתניהו, דוד לוי, קצב ושטרית) והרצה באוניברסיטה. הלכתי להרצאה והתרשמתי מאוד. הזמנתי אותו ליום בגולן וליוויתי אותו לאורך היום בפגישותיו ביישובי הגולן. לא הייתי חבר הליכוד, אך קיוויתי מאוד שייבחר.
שנה מאוחר יותר, נאמתי לצד בגין בהפגנה בעד הגולן ונגד אוסלו בירושלים. בשלב מסוים, חלק מהקהל החל להתלהם בקריאות “מוות לערבים” ו“רבין בוגד“. בגין נטל את המיקרופון, גער בהם בתקיפות והשתיק אותם.
בבחירות הישירות לראשות הממשלה, ב-1999, הודיע בגין על התמודדותו (מול נתניהו, ברק, איציק מרדכי ועזמי בשארה). הייתי אז בתנועת “הדרך השלישית“. דגלתי, כפי שאני דוגל היום, בפשרה טריטוריאלית ואף על פי כן, כתבתי מאמר שבו הבעתי תמיכה במועמדותו של בגין, חרף חילוקי הדעות האידאולוגיים עמו. כאשר שקל לפרוש מן המרוץ, התקשרתי אליו וניסיתי לשכנע אותו להתמיד. בסופו של דבר, הוא החליט לפרוש (נשארו רק נתניהו וברק) והביע את תמיכתו בנתניהו. נאלצתי להטיל פתק צהוב ריק.
לאורך השנים, שמרתי עמו על קשר. הזדהיתי עם רבות מעמדותיו. הזדהיתי אתו כשהיה השר היחיד שהצביע נגד מינויו הבלתי ראוי של רוני בר–און לתפקיד היועמ“ש. בנושא אחד, חלקתי עליו בתוקף – התנגדותו לחוק הלאום. בגין צודק בדרישה שעקרון השוויון יהיה חלק מהחוקה המתגבשת, אך אין לכך מקום בחוק הלאום ובטח היעדרו אינה סיבה להתנגד לחוק החשוב הזה.
כעת, לקראת מלאת לו שמונים, הודיע בני בגין על פרישתו מהחיים הפוליטיים, מפאת גילו. הכנסת מאבדת את אחד המובחרים, החכמים, הערכיים, הישרים וההגונים בחבריה; את בני בגין שלאורך שנותיו בכנסת היה בה מגדלור מוסרי.
מאמר שפרסם בגין ב“מעריב“, למחרת החתימה על הסכם אוסלו, הסתיים במילים אלה: ” ‘ברוח ובדם נפדה אותך, פלשתין‘, שאגו אתמול בוושינגטון, מול ערפאת, ערבים אמריקנים מעונבים וקולותיהם נבלעו בתשואות הנאספים בבית הלבן. מסונוורים בברק המצלמות, דימו החוגגים כי מעליהם דואות יונים צחורות, אבל חדי העין יבחינו במקוריהם העזים של נצי הפת“ח והנשרים האדומים מג‘נין במעופם לירושלים.
‘עיט, עיט על הריִיך, עיט על הריִיך עף!'”.
כמה שהוא צדק.
