היא בעלת סטודיו מקסים בקלע – "שירה בנייר", בו היא מעבירה סדנאות עיצוב בנייר. "כל דף הוא הזדמנות לקסם. אצלי מגלים שמדף נייר אפשר להכין הכול". האורחת שלנו לשבת היא שירה דיגהורקר, מקלע
קצת על עצמך
"שירה דיגהורקר, נשואה ליניב ואימא לשלוש בנות – אגם, בת תשע, ניצן, בת שבע וגאיה, בת חמש".
איפה נולדת וגדלת?
"נולדתי בעכו וכשהייתי בת תשע, עברנו ליישוב הקהילתי טל-אל, שממוקם בין עכו לנהריה".
מגורים
"אנחנו גרים בקלע – הגעתי לכאן בעקבות בעלי.
"יניב בנה בית בקלע כרווק וכשהכרנו, בעצם נכנסתי לבית שכמעט היה מוכן. הקהילה בקלע היא קהילה מיוחדת, סוערת, שיודעת עליות וירידות, אבל בסופו של דבר, כולם כאן אחד בשביל השני ומשתדלים באמת לעשות טוב".
עיסוק
"יש לי סטודיו מקסים לסדנאות בקלע 'שירה בנייר'. אני מעבירה סדנאות סקראפ (עיצוב בנייר) שבהן אני משלבת את כל האהבות שלי. המטרה שלי היא לטעת בכל אחד את האמונה שהוא יכול – בכל גיל. בסטודיו, כל דף הוא הזדמנות לקסם. אצלי מגלים שמדף נייר אפשר להכין הכול – קופסאות, אלבומים, קלמרים, מחברות וכל מה שרק תדמיינו. אפילו מנורה מקרטון דחוס וניירות. יש סדנאות לילדים, למבוגרים וגם למשפחות.
"שנים החזקתי באמונה שאני 'שתי ידיים שמאליות'. לקח לי המון זמן להשתחרר מזה, להעז ליצור, לגזור, להדביק ולעצב. ברגע שגיליתי את עולם הסקראפ, נפתח בפניי עולם חדש וקסום. ביחד עם התשוקה שלי לחינוך והדרכה, נולד הסטודיו, שהוא הקסם שלי".
מה עשית קודם?
"אני אשת חינוך, בנשמה. מאז ומתמיד, עסקתי בחינוך, עבדתי במעונות ובגנים, כסייעת. חלמתי מגיל צעיר להיות גננת, אבל נסיבות החיים ונכות מהצבא הביאו אותי לחשב מסלול מחדש ולהבין שבחינוך כפי שראיתי ורציתי, לא אוכל לעסוק יותר".
איך נראה יום שישי שלך?
"לרוב, יש לי סדנאות בוקר. פעמיים בחודש, בסטודיו ופעם בחודש, אני נוסעת להשתתף בסדנה. חוץ מזה, יש קצת (אבל ממש קצת) ניקיונות, בישולים ולפעמים, פשוט יום של סתלבט".
מה כוללת ארוחת השבת שלכם?
"אני נשואה להודי שאוהב את המטבח ולרוב, הוא אחראי על ארוחות השישי שלנו. בדרך כלל, יש אוכל הודי טעים שהוא מכין, אני אוהבת אותו חריף… תבשיל תפוחי אדמה, עוף הודי, אורז. הוא משתדל להכין בכל שישי גם קינוח ביחד עם הבנות וכמובן, חלות לשבת".
זיכרון ילדות
"כשגרנו בעכו, גדלנו כמו קומונה, כל המשפחה הייתה מאוד קרובה. אני ובת דודה שלי היינו יחד בגן ובימים שעוד נתנו לילדים ללכת לבד הביתה בסוף יום, תמיד ליוויתי אותה הביתה, עברתי להגיד שלום לסבתא וסבא ורק אז הלכתי הביתה. כל אחר הצוהריים היינו ביחד, הרבה בני דודים באותם גילאים, משחקים בשכונה 'שוטרים וגנבים', 'תופסת עכברים', 'מחבואים' וריצה אחרי רכב הריסוס של היתושים, דברים שלא קיימים היום. גדלנו ממש ביחד באותה שכונה והקשר הטוב והביחד המשפחתי זה משהו שהייתי רוצה להעביר לבנות שלי.
"היום, אנחנו היחידים שגרים רחוק (יחסית) מהמשפחה שלי, אבל אני מקפידה לפחות פעם בשבוע, שניסע ונבלה ביחד עם האחים שלי והאחיינים".
מה הכי כיף בשבת שלך?
"הדבר הכי פשוט – שנת צוהריים של שבת.
"הגענו לשלב שבו הילדות כבר מספיק גדולות כדי שנוכל לתפוס שנ"צ והן שומרות על השקט. זה שלב קסום בהורות. בשבת, זה גם הזמן שלי בסטודיו – ללמוד דברים חדשים, להכין פרויקטים לעצמי, או ליצור יחד עם הבנות. אבל הכיף הכי גדול הוא האפשרות לשנ"צ".
המלצה על ספר
"'נ.ב אני אוהב אותך' – קראתי אותו אי שם בתיכון ועד היום, כשאני רוצה ספר קליל שמרגיע את הנפש, אני חוזרת אליו. הוא תמיד מצליח להצחיק אותי. הספר מספר על אישה שהתאלמנה ובעלה השאיר לה מכתב עם משימה לכל חודש בשנה הראשונה אחרי מותו. ספר מלא אהבה ואופטימיות.
"עוד ספר שהוא בעיניי חובה: 'אם אתם קוראים את המילים האלה' – ספר שמאגד בתוכו מכתבים שכתבו חיילים שנפלו במלחמת 'חרבות ברזל'. כל מכתב מטלטל את הנפש, קורע את הלב ומעמיק את ההבנה של המשפט 'איבדנו את מיטב בנינו'. זה מרגש לגלות אילו גיבורים יש לנו במדינה".
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה?
"הכי בעולם, עם סבא וסבתא שלי. לדעת שהם גאים בי, שהם רואים את המשפחה שהקמתי, את הסטודיו, את השקט והנחלה שהגיעו בסוף. לפני שאגם נולדה, עברתי לא מעט הפלות ולידות שקטות וזה שבר להם את הלב כל פעם מחדש לראות אותי שבורה. הכי הייתי רוצה לשבת אתם רגע לקפה, לדעת שהם יודעים שהנס הזה קרה בסוף. שיש לי שלוש בנות, שהן מכירות אותם דרך הסיפורים. אני מתגעגעת אליהם בכל יום מחדש".
מה את עושה בשעות הפנאי?
"אין לי ממש שעות פנאי. אחר הצוהריים מוקדש לילדות. זכיתי שהעסק שלי הוא גם התחביב שלי, כך שהסטודיו הוא הממלכה שלי. גם בשעות הפנאי, אני בעצם 'עובדת', אבל בפועל, אני בפאן תמידי. אני אוהבת להשתתף בסדנאות וללמוד, לשבת עם חברות לקפה ולפגוש את המשפחה".
איך משפיעה עלייך המלחמה?
"בסערה. קודם כול, במלחמה, הקמתי את הסטודיו שלי. הייתה תחושה שהצעירים מתחתנים, הזוגות מביאים ילדים ואנחנו, שסיימנו את השלבים האלה, בער בנו להוסיף שורשים לארץ. במהלך המלחמה, התבשל החלום על הסטודיו וזה קרה.
בזמן המלחמה, כל עוד הילדות שלי היו לידי, הרגשתי שאין שום כוח שיכול עליי. הכול היה מבחינתי בסדר. אזעקות, כטב"מים, גם בזמן נסיעה. אבל כשלא היו לידי – נלחצתי. כשניסו לקרוא למציאות הזו 'שגרה', אני הרגשתי כמה זה רחוק משגרה".
מהו המוטו שלך בחיים?
"תאמיני בעצמך! תהיי רק איפה שטוב לך. תעשי קודם בשביל עצמך – כדי שתוכלי להיות גם עבור אחרים".
מהו החלום שלך?
"להמשיך לראות את הילדות שלי גדלות ופורחות. לראות את הסטודיו מלא בצחוק ילדים ומבוגרים בעשייה. להמשיך לחלום כל יום מחדש".
מה את הכי אוהבת בגולן?
"קודם כול, את האנשים. האנשים בגולן הם עם די-אן-איי מיוחד. יש תחושה של 'נעשה ונשמע'. וגם את המרחבים, השקט.
מה את מאחלת לעצמך?
"להמשיך לפרוח, להעז, לחלום – להגשים".
