היא עובדת בעמותת “צורימן” – למען נוער הגולן. מלווה משפחות ובני נוער בזמן משבר נפשי ורגשי בשיטת “הדיאלוג הפתוח“. גדלה באור הנר והיי, היא אוהבת את לאונרד כהן. האורחת שלנו לשבת היא שירלי גוטפריד שנער, מאניעם
קצת על עצמך
“שירלי גוטפריד שנער, בת 52, בת זוג של רועי, אימא לאליה (17), דניאל (21) ועדן (28)”.
איפה נולדת וגדלת?
“נולדתי בארגנטינה וכשהייתי בת כחצי שנה, ההורים שלי, סילביה ומריו, עלו לארץ, לקיבוץ אור הנר, שהיה קיבוץ של עולים מארגנטינה וחלקם אף הכירו עוד בארגנטינה. כך שגדלתי בקיבוץ דובר ספרדית ומאוד משפחתי והתרבות, השפה והאוכל הטעים היו חלק מהילדות שלי. כשהייתי בת חמש וחצי, נולדה אחותי, עינת“.
מגורים
“מושב אניעם, כבר 21 שנה“.
עיסוק
“עובדת בעמותת ‘צורימן‘ – עמותה למען נוער הגולן. כחלק מהתפקיד שלי בעמותה, וכחלק מהתשוקה שלי, אני מנהלת שם את מרכז ההכשרות, שנותן כלים מיטיבים לאלו המגדלים ומלווים בני נוער בדרכם – הורים, אנשי חינוך ומטפלים. יש לנו תכנית ליווי לאנשי צוות בתוך בתי ספר ובקרוב אנחנו פותחים מעגל לאימהות של בני נוער, שהמטרה שלו היא ליצור מרחב בטוח שבו אפשר להיות ביחד עם הקשיים של האימהות ועם האתגרים של גידול בני נוער וכל מה שזה מביא לחיינו. מעגל של הקשבה, רשת תמיכה ומקום להחזיר לעצמנו כוחות.
בימים אלו, אנחנו מקימות פיילוט ראשוני בארץ לליווי וטיפול בבני נוער וליצירת רשת תמיכה משמעותית ומיטיבה קרוב לבית, לבני הנוער, בני המשפחה ואנשים משמעותיים נוספים להם, במטרה למנוע אשפוז ו/או הוצאה מהבית לפנימיות
“פרויקט נוסף שמאוד קרוב ללבי הוא ליווי משפחות שעוברות משבר נפשי–רגשי. ממש בימים אלו, אנחנו מקימות פיילוט ראשוני בארץ לליווי וטיפול בבני נוער וליצירת רשת תמיכה משמעותית ומיטיבה קרוב לבית, לבני הנוער, בני המשפחה ואנשים משמעותיים נוספים להם, במטרה למנוע אשפוז ו/או הוצאה מהבית לפנימיות. קוראים לגישה הזו ‘דיאלוג פתוח‘ והיא הגיעה ממערב פינלנד, שם פותחה בשנות ה-80′. במחקר של 30 שנה, ראו שיפור משמעותי בזמן משבר במניעת אשפוז, הפחתת תרופות ועוד. בגישה הזו, יש הסתכלות על משבר כהזדמנות לריפוי וזה משהו שמאוד מרגש אותי ונחוץ ליצירת חברה בריאה.
“במגזר הפרטי, אני מטפלת גוף–נפש ומלווה א.נשים בתהליכי ריפוי ובנוסף, מלווה משפחות, לא רק של בני נוער, שעוברות משבר נפשי ורגשי בגישת ‘הדיאלוג הפתוח‘”.
איך נראה יום שישי שלך?
“פעם או פעמיים בחודש, יש לי משמרת בבית קפה של העמותה – ‘קפה לשבט‘, שנמצא בכפר האמנים אניעם ואז, מהבוקר עד 15:00, אני נמצאת בקפה עם בני הנוער שעובדים וזה זמן לארח את הקהילה ותיירים שמגיעים ולספר להם על המקום וזמן לפגוש ולדבר עם בני הנוער שלנו.
“אחד הדברים החשובים לי זו ארוחת הערב של שישי – ארוחה משפחתית שבדרך כלל אנחנו אוכלים בבית של אימא שלי, שגרה בקצרין וכמעט תמיד מצטרפים אלינו חברים. אם אימא שלי נוסעת לאחותי, שגרה בפרדס חנה, אני מכינה ארוחת ערב אצלנו בבית וגם משתדלת להזמין חברים.
“אני מאוד אוהבת את הזמן הזה שבו נפגשים ביחד, המשפחה ואנשים אהובים ויושבים ביחד, אוכלים, מדברים“.
מה אוכלים בארוחת שבת?
“הארוחה שלנו כוללת מנה ראשונה של סלטים. סבתא סילביה, אימא שלי, הרגילה אותנו למנות ראשונות סלטים ואם אין, זה יהיה חסר, לילדים בעיקר. לכל ילד יש את הסלט שהוא אוהב. מנה עיקרית – בשר, או עוף, מנה צמחונית לרועי שהוא צמחוני ולאורך השנים, תמיד יש אצלנו מישהו צמחוני נוסף ועוד כל מיני תוספות בצד.
“מנה אחרונה שעליה אחראים השכנים המתוקים של אימא שלי, שהם כבר חלק מהמשפחה ובני פולק שהפך לחבר טוב וחלק מהמשפחה ותמיד מביא יין טוב לארוחה“.
זיכרון ילדות משבת
“בעיקר זכורה לי ארוחת שישי בקיבוץ, בחדר האוכל, שהייתה חגיגית ומושקעת והזמן הזה שבו כולם מגיעים ונראים קצת אחרת, יותר חגיגיים, רגע לפני סופ“ש. זכורים לי שולחנות מסודרים, עם מפות ומקומות ישיבה עם שמות וחלות על השולחן ומלא אוכל ומשחקים ברחבה שמחוץ לחדר האוכל“.
מה הכי כיף בשבת שלך?
“מאז ששני הילדים הגדולים עזבו ועברו למרכז, אז כשהם באים לבקר, ושוב כולנו ביחד, זה כיף ממש. גם הזמן הזה שבו אין צורך לעשות כלום. רק לנוח בבית עם המשפחה, להיפגש עם חברות, לקרוא ספר ולקום בלי שעון מעורר“.
עם מי היית רוצה לשבת בשולחן שבת?
“יש כמה אנשים שהייתי רוצה לשבת אתם, קשה לי לבחור… אולי לאונרד כהן, רק בשביל לשמוע את הקול שלו. בעיניי, הוא אחד המשוררים הגדולים יותר שחיו, אז נראה לי שהייתי יכולה לשמוע את הסיפורים והתובנות שלו על החיים עוד ועוד.
“אני זוכרת שכשהייתי ילדה, יום אחד אבא שלי נכנס לבית עם שני תקליטים ואמר ‘חייבים לשמוע אותם הם הכי טובים‘ ואז הוא שם על הפטיפון ושמעתי את הקול המיוחד הצרוד הזה ואבא שלי אמר – ‘זה לאונרד כהן‘.
“השני היה של סיימון וגרפונקל. מאז, אני אוהבת את לאונרד כהן. גאון של מילים ומשמעויות“.
מה עושה בשעות הפנאי?
“אוהבת לפגוש חברות, לקרוא, להיות בבית, לצאת לקפה טוב“.
מהו החלום שלך?
“אני מרגישה שאני די חיה את החלום שלי – עובדת בעבודה שהיא משמעותית לי, הילדים גדלו ויש לי זמן לעצמי, מוקפת בשכנים שהם כמו משפחה בשבילי, עם חברויות משמעותיות.
“לאחרונה, עלה לי איזה חלום של יום אחד אולי להקים במקום בית חולים פסיכיאטרי – בית הבראה, שנותן מענה הוליסטי למי שעובר משבר נפשי, שההתייחסות מראש היא שונה לאדם ולמשבר שהוא עובר ושהמענה משלב עבודת גוף ונפש, עיניים טובות ומרחב שמאפשר לחבר מחדש את מה שנשבר ולצמוח מתוך המשבר. אולי כי זה חלום גדול ואולי לא בחיים האלו, אולי מישהו אחר יעשה את זה בארץ.
“אולי עוד כמה שנים, איזה טיול–אחרי–צבא–שלב–ב‘, בקרוון עם רועי, בעולם. לפגוש שוב תרבויות שונות וים והרים וריחות אחרים ואנשים שאני יכולה ללמוד מהם את החיים“.
פינת חמד אהובה בגולן?
“אני מאוד אוהבת מקום מיוחד על שפת הירדן שאנחנו הולכות אליו כמה חברות, כשאנחנו צריכות רגע זמן לעצמנו ולעבודת נשים עמוקה ומרפאה. כזו שנותנת מקום לכל מה שחי בנו“.
מה את מאחלת לעצמך?
“אני מאחלת לעצמי עוד עבודה משמעותית עם אנשים, מפגשים מלאי קרבה, משפחה קרובה, חברות קרובות וחיים מלאי אהבה. בפשטות, לקום שמחה בבוקר ולעשות טוב“.
