בתחילת שנת 1967 הופיע אחד התקליטים הקלאסיים של המוסיקה הישראלית, “החלונות הגבוהים”. כיצד נולד ההרכב, כיצד נבחר שמו ומה היו ההשפעות המוזיקליות שהולידו את השלישייה והתקליט שכולנו כמעט מכירים את כל השירים שנכללו בו

יחזקאל, אינך יכולה, חייל של שוקולד, כל השבוע לך, זמר נוגה, בובה זהבה וכ’ו… בלתי נתפס שכל רשימת הקלאסיקות המפוארת הזו (לצד כמה נוספים), הופיעה באותו תקליט, שנדירים האנשים בארץ שלא מכירים ומוקירים אותו למרות שיצא אי שם בשנת 67. הצעירים יותר, אולי לא מודעים פשוט לזהות המבצעים אך אם ישמעו את אחד השירים, כנראה שיצטרפו לזמזום. אמנם, כבר הוקדש כאן במדור, טור שלם לאריק איינשטיין אבל שלישיית “החלונות הגבוהים”, שבה היה חבר לצד שמוליק קראוס וג’וזי כץ, היא ציון דרך בפני עצמו.

השלישייה שנפגשה בסוף 66, קיבלה את השם מאורי זהר שבהשראת “הדלתות”, הציע את השם “החלונות” ודן בן אמוץ התעקש להוסיף את “הגבוהים”. מאז הם נשארו גבוהים לכל הדעות. בכתיבת הטקסטים של השירים השתתפו חיים חפר, יורם טהרלב, חנוך לוין ואיינשטיין בעצמו. כשמצרפים לזה את הכישרון ההלחנה והעיבוד של קראוס ואת היכולת הקולית והשובבות של כץ, כולם חייבים לצאת מנצחים.

המפיק המוזיקלי היה בני אמדורסקי וההשראה המרכזית כמובן, הייתה הביטלס שהחליטו אגב באותה השנה להפסיק להופיע. התקליט עצמו יצא בתחילת 67 ודי במהרה, רוב השירים הפכו להצלחה מסחררת. פריצת הדרך שהובילה איתה השלישייה, באה לידי ביטוי בכמה מובנים ולא בכדי, הם נחשבים כהרכב הפופ הישראלי הראשון. קראוס שכנראה הקשיב באותם ימים לעוד כמה דברים מלבד הביטלס, הביא איתו גישה חדשה שבעיקרה פחות כבדות שאפיינה את פזמוני ראשית היישוב ויותר קלילות בלחנים ו”זרימה” כמו שנוהגים לקרוא לזה כיום. זה ממש לא אומר שמלאכת העיבוד לא הייתה מקצועית. נהפוך הוא- ההרמוניה הקולית בין השלושה הייתה חד פעמית ועד היום קשה לחשוב על הרכב שהצליח לשחזר הרמוניה שכזו, כפי שהם עשו זאת.

מעבר לזה, חוץ מהשירים שכיכבו ברדיו והושמעו בלי הרף, ההרכב היה בין הראשונים שביצע טקסט בעל אופי אנטי מלחמתי מובהק שכתב בזמנו חנוך לוין כפרפרזה ל”בוא אלי פרפר נחמד”. מצחיק לחשוב על זה, אך גם “יחזקאל” צונזר אז משידור מחשש שיפגע ברגשות הקהל הדתי בשל משפטים כמו: “הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא”. בסופו של דבר, גם השיר הזה זכה לקרדיט הראוי, תורגם לאנגלית וצרפתית והפך ל”אל אל ישראל”. הגרסאות האלו כיכבו במסע הופעות ההרכב באירופה והיה מעין תרגום תרבותי לתחושת האופוריה וההערצה לישראל בעולם באותה תקופה (אחרי מלחמת ששת הימים).

גם במקרה הזה (כמו אצל הביטלס), ההצלחה של השלישייה הסתיימה מהר במיוחד בשל מחלוקות אישיות, ב-1968 אחרי הקלטות אחרונות בהחלט של שני שירים בלונדון. ב-1973, נעשה עוד ניסיון לאיחוד עם אלי מגן במקום אריק איינשטיין, אך אותה הצלחה לא הגיעה כמובן.

השנה קראוס נפטר כידוע, איינשטיין ממשיך להקליט גם בגילו המופלג וכץ לא הצליחה כל כך למנף את הקריירה אחרי הפרידה מקראוס למעט כמה הבלחות פה ושם.

במחשבה שנייה, זה לא לגמרי הוגן לכתוב שמאז לא נשמעו הרכבים ווקאליים שהגיעו לאותה רמה, אך בישראל הנוסטלגיה היא מחלה ידועה שדי מודגשת כאן במדור או כפי שנכתב בשיר ההוא: “האהבות שלי, הראשונות שלי, אותן אזכור לעולם.”