הגיבורים שבינינו – בפרויקט צילומי הפורטרט של הצלם מיכאל גלעדי, מתארחת השבוע ציפי דינרמן, ניצולת שואה ותושבת קצרין, שחגגה השבוע יום הולדת 80
כתב וצילם: מיכאל גלעדי
בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ברח אבא שלי, אליהו גולדברג ז“ל מפולין מכיוון שהיה חייל בצבא הפולני ולכן חצה את הגבול לברית המועצות. בינתיים, אימא פולה ז“ל נשארה לבד בפולניה ואבא הבטיח לה שיישלח לה בהקדם בן אדם להביא אותה אליו. במזרח אירופה, חיו רוב היהודים בעיירות שרוב תושביהן היו יהודים, מה שנקרא שטעטלך. בעיירה שלנו, היו רק שתי משאיות ואחת מהן הייתה של אבא, לכן משפחתו הייתה עמידה יחסית וכמובן היה לו רישיון נהיגה שמאוד עזר לו בכל נדודיו וגם אחר כך בארץ.
מכיוון שאבא היה גבר גדול וחזק, שעשה עבודה טובה, הוא מצא שם עבודה ככורת עצים עבור הרוסים שהיו עסוקים בבניית מסילות הברזל לרכבות. לאחר שסיים את יום העבודה הארוך ביער, אבא קיבל אישור מיוחד ממנהל העבודה להמשיך ולכרות עצים לעצמו ואתם בנה בית עץ קטן למשפחתו, כדי שיוכל להביא אליו את אשתו שנשארה לבד בפולניה עם בת קטנה ותינוק בן חצי שנה.
אוכל לילדים
כעבור מספר חודשים, הגיע אל אימא בן אדם עם הכתובת החדשה של אבא בקומי, אזור בצפון ברית המועצות לשעבר. אימא עשתה את כל הדרך מפאליניץ ברכבת, עם עוד פליטים, עד הגבול עם רוסיה והמשיכה משם עם סוס ועגלה וכמעט הגיעה לקומי, אבל התינוק חלה בדרך ומת בידיה וככה היא המשיכה להחזיק אותו עד שהגיעה לאבא. לצערי, משפחתי גדלה על עגלות עם סוסים והיינו ממש ניידים במשך כמעט כל המלחמה, במשך קרוב לשש שנים, אבל כל זמן שההורים היו לידנו, הרגשנו מוגנים, אהובים ושבעים. מי שסבל באמת היו ההורים.
המעברים שלנו היו כל כך תכופים, כי היינו פליטים במלחמה, לא שהינו הרבה זמן באותו מקום, כי אבא פחד שיגייסו אותו לצבא הרוסי. מכיוון שהוא הבטיח לאימא שלא יעזוב אותה יותר לבד, כאשר הרגיש ש“האדמה רועדת“, הוא חיפש כבר את המקום הבא. בקומי, נולדה אחותי השנייה וכאשר הנאצים המשיכו להתקדם צפונה, הוריי עלו על רכבת מזרחה.
לאבא שלי היו ידי זהב ומכיוון שכל הגברים היו מגויסים אז, מהניסיון שלו הוא הסתובב באזורים של משקים חקלאיים ועזר לנשים שנשארו לבד ללא בעליהם שגויסו למלחמה, כדי שיוכל כל ערב להביא קצת אוכל הביתה. הוא בעצם עזר להם תמורת אוכל. תמיד הוא דאג שיהיה לאימא אוכל לתת לילדים.
בשנת 1942, נולדתי אי שם בקזחסטן להוריי, אליהו ופולה גולדברג.
אבא נסע לבד לפולין לחפש את קרובי המשפחה הענפה שלו, אבל חזר רק עם מספר תמונות של משפחת אימו, שמצא בבית המשפחה השרוף בפאליניץ. לסבתא–רבתה שלו היו לפני המלחמה 100 נכדים ונינים, אבל אף אחד לא שרד וכל המשפחה נספתה בשואה
התחנה הבאה הייתה בסמרקנד בבוכרה, ששם נולדה אחותי הקטנה ושם נשארנו עד סוף המלחמה. שם שמענו שבמערב ברלין בגרמניה התקבצו הפליטים היהודים הפזורים בכל רחבי אירופה, מכיוון שארגון הג‘וינט, הארגון ההומניטרי היהודי הגדול בעולם, הקים מחנה לאין–ספור הפליטים היהודים ששרדו. לאחר המסע מקזחסטן לברלין, נסע אבא לבד לפולין לחפש את קרובי המשפחה הענפה שלו, אבל חזר רק עם מספר תמונות של משפחת אימו, שמצא בבית המשפחה השרוף בפאליניץ. לסבתא–רבתה שלו היו לפני המלחמה 100 נכדים ונינים, אבל אף אחד לא שרד וכל המשפחה נספתה בשואה.
78′. קצרין. 100 תושבים
ב-1949, נולד אחי בברלין ולאחר מכן, באותה שנה, עלינו על מטוס ארצה. הייתי במטוס בפעם הראשונה בחיים שלי וכדי לחסוך מקומות ישיבה במטוס, חילק הג‘וינט את כל הילדים הרבים והושיבו אותנו על הברכיים של מבוגר כלשהו, במשך כל הטיסה. נחתנו בלוד ולקחו אותנו עם משאית למחנה עולים עם אוהלים. אימא שלי לא הסכימה להכניס את הילדים שלה לאוהל, כי אמרה שהילדים שלה, גם במצבים הכי קשים במלחמה, ישנו תמיד תחת קורת גג. אכן, בבוקר מצאו לנו צריף קטן לגור בו.
כשעלינו לארץ, היינו חמישה ילדים, אבל גדלנו ללא דודים וסבים, לכן קנאנו מאוד בילדים הצברים, שהיו להם סבים וסבתות. לאחר כשבועיים במעברה, מצא אבא מקום עבודה במושב חדש שהקימו בשם גני יהודה, ליד סביון ושם גדלתי.
בשנת 1959, אחותי הבכורה כבר הייתה נשואה, אחותי השנייה בצבא ובמהלך חתונה בארץ של משפחה מהעיירה שלנו בפולין, הכרתי חייל שהזמין אותי לרקוד. הייתי ילדה ביישנית בת 15 בלבד. כך הכרתי את בעלי לעתיד. מאז החתונה ההיא, נשארנו חברים ובגיל 18 התחתנו ומיד אחרי החתונה, קנינו דירה בחיפה.
אחרי חמש שנים, בעלי מאיר רצה להיות עצמאי ומכיוון שלפני הגיוס למד במחזור הראשון של ביה“ס לדפוס בירושלים, הוא ועוד שותף רכשו בית דפוס בחיפה ושינו את שם העסק ל“דפוס לפיד“, שפעל הרבה שנים בעיר.
ב-1978, עלינו לקצרין, שאז היינו רק 100 תושבים ואני הייתי בוועד התושבים הראשון בעיר. המחזור הראשון של בית הספר “גמלא” מנה 31 תלמידים בסך הכול, בכל הכיתות. את בית הדפוס מחיפה העתקנו לקצרין. בתחילה, עבדתי עם בעלי בבית הדפוס, לכן הלכתי ללמוד גרפיקה והכנה לדפוס אופסט. לאחר שש שנים, הגיע מישהו ממכללת צמח, ראה את העבודות שלי ושאל: “למה את עובדת בדפוס? תעבדי אצלי כמורה לאמנות” וכך לימדתי אמנות למחזורים רבים של מורים בשנת שבתון.
לצערי, לפני כ-20 שנה, נפטר בעלי וכיום אני פנסיונרית וגרה עדיין באותו הבית בקצרין, עם בתי רמית, שגרה מעליי ועם כלבתי הצ‘יוואווה סינדי.
