בסקר שנערך לקראת ועידת הגולן, ענו 11.6%: “תמורת בטוחות נכונות ושלום אמת, יש לשקול בעתיד מו“מ על נסיגה מהגולן“. מיהם האנשים האלה ומה עובר להם בראש?
בסקר דעת קהל, שערכה חברת “דיירקט–פולס” לקראת ועידת הגולן, נשאלו הנסקרים:
“בעבר, ניהלו מספר ראשי ממשלות בישראל מו“מ עם נשיא סוריה על נסיגה מהגולן תמורת שלום אמת. האם לאור המצב במזרח התיכון כיום וההתיישבות הנרחבת בגולן, מו“מ כזה יכול לעלות על הפרק לדעתכם?”
85.1% השיבו: “אין במציאות כיום מקום למו“מ על עתיד הגולן“. 11.6% השיבו: “תמורת בטוחות נכונות ושלום אמת, יש לשקול בעתיד מו“מ על נסיגה מהגולן“. 3.3% סירבו להשיב, או השיבו “אינני יודע/ת“.
בתקופה של קיטוב עמוק כל כך בחברה הישראלית השסועה וקרועה בין מחנות, קונצנזוס כל כך עמוק ורחב הוא הישג משמעותי לגולן. זהו פרי עמל של 54 וחצי שנות התיישבותנו בגולן, שבהן היטבנו גם להיאחז בקרקע וגם להתנחל בלבבות. כמובן, שגם המציאות האובייקטיבית סייעה מאוד לשכנע את הציבור והביאה להתפכחות של מי שתמכו בעבר בנסיגה. יתר על כן, גם המיעוט הקטן בקרב הנסקרים לא הביע תמיכה בנסיגה מהגולן, אלא אמר שבתנאים מסוימים, יש לשקול בעתיד מו“מ. סביר להניח שאם נוסח התשובה היה: “תמורת בטוחות נכונות ושלום אמת, יש לסגת מהגולן“, מספר התומכים בהיגד היה נמוך הרבה יותר.
התוצאה של הסקר טובה מאוד, אך בכל זאת מטרידה אותי השאלה, איך זה שעדיין 11.6% מוכנים לשקול בעתיד מו“מ על נסיגה מהגולן. נעזוב את האידאולוגיה, נעזוב את ערך ההתיישבות, נעזוב את זכותנו ההיסטורית על הגולן, נעזוב את כל אותם הנימוקים הנכונים שבהם שכנענו את הציבור בשנות המאבק על הגולן. אני תמה, האם טחו עיניהם של אותם אנשים להביט במציאות? הם לא ראו איך הסורים סירבו לכל הצעה לנסיגה מכל הגולן, כי לא היו מוכנים לשלם את מחירהּ – שלום? הם לא חיו כאן ב-11 שנות מלחמת האזרחים בסוריה ואינם מבינים שאילו נסוגונו, חלילה, מהגולן, היום היינו מנהלים מב“מ (מערכה בין מלחמות) לסיכול היאחזותה של איראן בחופי הכנרת?
מיהם אותם 11.6%? מה מאפיין אותם?
ביניים: * * *
רבים מהם בוודאי ערבים (הסקר כלל את ערביי ישראל). מן הסתם, חלקם אנשי שמאל רדיקלי אנטי–ציוני, השוללים את עצם זכות קיומה של מדינת לאום יהודית והתנגדותם לאחיזתנו וריבונותנו בגולן, אינה ייחודית לגולן, אלא היא חלק מהשקפה אנטי–ציונית כוללת.
אחרים הם כנראה אנשים שהשקיעו בבורסת הדעות את כל הונם האינטלקטואלי על תמיכה בנסיגה מהגולן, עד שפסיכולוגית, הם אינם מסוגלים להרפות מעמדתם, או כיוון שאמירת המילה “טעיתי” דורשת מהם משאבי נפש הגדולים מהם.
כזה הוא, למשל, אורי שגיא, שלאורך כל שנות המו“מ עם סוריה היה הדוחף הנלהב ביותר לנסיגה מהגולן, מתוך דבקות קנאית בקונספציה שלו כראש אמ“ן, על פיה, סוריה קיבלה החלטה אסטרטגית להגיע לשלום עם ישראל וכל מה שנדרש מאתנו הוא לסגת מהגולן. במקום להודות בטעותו, הוא מתחפר בדרכו השגויה וממציא תאוריות מוזרות, לפיהן אילו ישראל נסוגה מהגולן, סוריה הייתה הופכת לדמוקרטיה ליברלית מערבית ומלחמת האזרחים כלל לא הייתה פורצת. דבקות מיסטית בקונספציה מודיעינית שגויה כבר עלתה לנו בחיי אלפי חיילים והקונספציה ה“מודיעינית” של שגיא מסוכנת אף יותר.
ויש גם סתם סרבני התפכחות.
מהו הלך הרוח שמביא אנשים להתעלם מן המציאות ולתמוך בנסיגה מהגולן? זו באמת שאלה מסקרנת ובאמת, אין לי תשובה. איני יודע לקרוא כליות ולב של הדוגלים בכך.
הנה, בימים האחרונים, נתקלתי ברשומות של אורלי וגיא (בני הזוג העיתונאים אורלי וילנאי וגיא מרוז). בניגוד למהלך ההגדה של פסח: “מתחיל בגנות ומסיים בשבח“, הם דווקא מתחילים בשבח, בדומה לעשרת המרגלים שמאסו בארץ חמדה, אך פתחו את דבריהם בשבח הארץ.
המרגלים פתחו ואמרו: “בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ“, אך מיד סייגו את דבריהם ב“אֶפֶס כִּי” והוציאו את דיבת הארץ. גם אורלי וגיא יצאו לתור את ארץ הגולן. הרשומה הראשונה שלהם מביאה את התפעלותם ממראה עיניהם. “יש ישראלים נהדרים ברמת הגולן” ומיד מופיע ה“אפס כי“: “אז כן, בואו נבהיר – רמת הגולן היא שטח כבוש, היא נכבשה בקרבות מיותרים בסופה של מלחמה שנחשבת מוצלחת – היום אנחנו מבינים שלא ממש“.
עיקר הרשומה מבטאת את התפעלותם מהגולן כארץ זבת חלב ודבש: “בואו נתחיל עם מקום שנקרא ‘כפר האמנים‘ שנמצא ביישוב אניעם… אל תפספסו. זה מסוג המקומות שאנחנו נתקלים בהם באירופה ומתרגשים – מין שדרה ארוכה של גלריות קסומות, שבסופה בית קפה שמנוהל על ידי בני הנוער של רמת הגולן. קשה לתאר כמה יפים הדברים בגלריות (חלקם עברו אתנו לתל אביב) וכמה נהדר בית הקפה… סעו לשם בביקור הבא שלכם ברמה – לא תצטערו. ויש גם את היקב המחודש בקיבוץ אורטל – ‘תל שיפון‘ שמו החדש. זה הפך למסעדה ובית קפה שכולל כמובן יקב וכרמים משכרים ביופיים, אל תחמיצו גם את זה. וסיימנו במושב נטור, אצל אמנית הזכוכית רינה בסטודיו ‘מנדרינה‘, שמעבירה שם סדנאות זכוכית גם לילדים וגם לבני אנוש רגילים – קשה לתאר כמה יפים הדברים שהיא עושה. בקיצור – אחרי לילה בחד נס, ארוחות טבעוניות של לבנה בצימר של ברטמנס ואומנות בשפע – חזרנו שיכורים גם מיין וגם מהגולן הקריר המקסים והשווה כל כך“.
ליד: רשומה של אורלי וגיא: “יש הבדל מהותי בין השטחים שנמצאים בתכנית החלוקה של לפני 67′ ומה שקרה אחרי. כן, אלה היו קרבות מיותרים בסוף מלחמת ששת הימים – החלטה נחפזת לכבוש, שלא ממש עברה תהליך החלטות מסודר“,
ואז הם תפסו את עצמם. איך כך הם פיארו ושיווקו את “השטחים אקבושים“? ומיהרו והעלו רשומת הבהרה: “…רמת הגולן נכבשה במלחמה ולא הוחזרה לסורים, למרות שזה כמעט קרה עם רבין. יש הבדל מהותי בין השטחים שנמצאים בתכנית החלוקה של לפני 67′ ומה שקרה אחרי. כן, אלה היו קרבות מיותרים בסוף מלחמת ששת הימים – החלטה נחפזת לכבוש, שלא ממש עברה תהליך החלטות מסודר – תבדקו את ספרי ההיסטוריה“.
ביניים: אילו טרחו לקרוא
נו, נו… ספרי ההיסטוריה. אילו טרחו לקרוא אותם, היו יודעים שהגבולות של לפני 67′ אינם גבולות החלוקה, כיוון שהערבים דחו את החלוקה ותקפו את ישראל ובמלחמת השחרור, שחררנו שטחים נרחבים שהיו מחוץ לתכנית החלוקה. אולי הם היו לומדים שב-19 השנים שבהם הסורים ישבו בגולן, הגולן היה בסיס לתוקפנות יום–יומית נגד ישראל, יישובינו בגליל העליון ועמק הירדן חיו במתכונת דומה ל“עוטף עזה” לאורך שנים, הילדים נקראו “דור ילדי המקלטים“, הסורים ניסו להטות את מי הירדן כדי לייבש את ישראל ואף השתלטו על שטחים ריבוניים של ישראל, כמו אזור חמת גדר, רמת הבניאס, צפון מזרח הכנרת ועוד. אולי היו לומדים שהתוקפנות הסורית בצפון היא שדרדרה את המזרח התיכון למלחמת ששת הימים. אולי היו לומדים שאמנם ישראל יצאה למתקפת מנע מקדימה בגבול עם מצרים, אך האש בחזית הסורית נפתחה בידי הסורים בהתקפת מטוסי חיל האוויר הסורי על יישובי עמק הירדן. הם גם היו לומדים שבארבעת הימים הראשונים למלחמה, שבהם צה“ל נלחם ברובו בחזיתות מצרים וירדן, הסורים הפגיזו ללא הפסקה, הרעשה כבדה מאוד, את יישובי הגליל והעמקים ואף ניסו לכבוש שטחים באזור דן, דפנה ושאר יישוב. כך שההחלטה לשחרר את הגולן ולשחרר את תושבי הגליל מן הסיוט הסורי של “ההר שהיה כמפלצת” הייתה מחויבת המציאות.
ביניים: המיוחדג‘ים
ההחלטה לשחרר את הגולן ממש לא הייתה נחפזת, גם אם ההחלטה הסופית באמת לא עברה תהליך החלטות מסודר. אך כדאי לבדוק מה היה שם. בישיבת הממשלה, היה רוב מוחלט בעד שחרור הגולן. ראש הממשלה לוי אשכול תמך בכך בכל לבו. עמדת צה“ל והרמטכ“ל, יצחק רבין, הייתה חד–משמעית בעד. היה רק מוקש אחד – שר הביטחון רב–העוצמה משה דיין התנגד. לכן, החלטת הממשלה הייתה להסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון להחליט על כיבוש הגולן. עד כאן הכול תקין.
מה שלא היה תקין, היה שכאשר דיין שינה באותו הלילה את דעתו, הוא לא דיווח על כך לראש הממשלה ולא לרמטכ“ל, אלא נתן הוראה ישירה למפקד פיקוד הצפון, דוד אלעזר, שהמתין מתוח כקפיץ להודעה החשובה הזאת, לעלות על הגולן. דיין הסביר זאת בכך שבלאו הכי אשכול ורבין תמכו והוא לא רצה להעיר אותם במיוחד… תשובה מגוחכת שאינה יכולה להצדיק את התנהגותו, אולם עניינית הוא צדק: זו הייתה עמדתם, זו הייתה עמדת הממשלה וזו הייתה רוח החלטת הממשלה.
אז מה אורלי וגיא מציעים? להרוס את חבל הארץ הקסום הזה, שהם כל כך התפעלו ממנו ובצדק, כי זה שטח “קבוש“?
ליד: האם מי שדחו הצעות (של רבין, פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו) לקבל את כל הגולן, בשל רצועה של עשרות מטרים על חוף הכנרת, יסכימו להסדר “שבו המקום הזה באמת יהפוך להיות חלק מהמדינה“? כמובן שלא
מסתבר שאפילו הם לא כך ששים לכך. “אני אשמח אם יהיה הסדר על השטח הזה, הסדר כלשהו שבו המקום הזה באמת יהפוך להיות חלק מהמדינה“. ובכן, האם מי שדחו הצעות (של רבין, פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו) לקבל את כל הגולן, בשל רצועה של עשרות מטרים על חוף הכנרת, יסכימו להסדר “שבו המקום הזה באמת יהפוך להיות חלק מהמדינה“? כמובן שלא. רק העמקת הנוכחות של ישראל בגולן ומימוש הריבונות הישראלית, יביאו אותם בסופו של דבר להשלים עם המציאות. תנאי לכך הוא שהם יבינו שלעולם ישראל לא תנהל מו“מ על הגולן. מתי זה יקרה? היום בכלל אין דבר כזה סוריה. ובעתיד? כנראה שהדור שלנו לא יזכה לראות את סוריה מכירה בגולן הישראלי וחותמת אתנו על הסכם שלום. אבל אנו בונים את הארץ גם למען הדורות הבאים.
אז מה ההסבר לגישתם המבולבלת של גיא ואורלי? הנה ציטוטים המסבירים זאת: “לא יעזור, אני לא אהיה כמו כל העדר… שיהיה לכם עדר מקסים. תמשיכו לחשוב שהשמש זורחת לכם מהישבן, שהכול שלכם, שאלוהים נתן לכם את כל המזרח התיכון ושטוב שחיילים ימשיכו למות למען אדמה כלשהי“.
אז הנה עוד קווים לדמותם של חלק מן ה-11.6%. הם לא רוצים להיות חלק מה“עדר“. הם רוצים להיות “מיוחדים“. כלומר, עצם הקונצנזוס הרחב, גורם לסוג מסוים של אנשים להתנגד. דווקא. נעמי שמר היטיבה לתאר אותם: “אני בעד הנגד, ונגד הבעד“.
