הגיבורים שבינינו – פרויקט צילומי הפורטרט של מיכאל גלעדי – השבוע מתארח שמואל שרף, ניצול שואה ותושב קצרין, שחגג החודש יום הולדת 88
נערך על ידי מיכאל גלעדי, על פי ספרו של שמואל שרף, משנת 2018 – “בשביל הזיכרון והניצחון“, בעריכת דניאלה שאול. צילום: מיכאל גלעדי
בספרו האוטוביוגרפי “בשביל הזיכרונות והניצחון“, שמואל פותח כך: “…השורשים למשפחה ושבט מפואר נעקר ונגדע באכזריות שאין לה אח ורע בהיסטוריה, ממש לנגד עיניי. ניצלתי רק הודות לתושייה של הוריי ומשפחתנו שנשארה מלוכדת, גם בימי במלחמה, מחסור חשכה ואימה נוראה.
“סבא–רבא שלי, פסח–אברהם, אשר צבר הון שנים קודם בגליציה, יזם, תכנן ומימן את הקמת הכפר בוקשואייה, אשר שוכן בצפון רומניה. שם נולדתי, ב-10 לנובמבר 1934, להוריי אברהם ולאה שרף, בבית המשפחה, באחוזתנו בכפר. בשנת 1939, בהיותי בן חמש, התחלף המשטר ברומניה והחליטו על גירוש כל היהודים מהכפרים והלאימו את רכושם. כך נאלצנו לעבור עם המשפחה מזרחה, לעיר גורה–הומורה.
“שנתיים מאוחר יותר, התחלתי את כיתה אלף, אך הלימודים נמשכו רק חמישה שבועות, כי בערב חג שמחה תורה, ב-10.10.1941, התחילה השואה ומסכת הייסורים הנוראה, שלא אשכח לנצח. בשעות הבוקר המוקדמות, השמיעו כוחות הביטחון רעם תופים חזק וקול כרוז הודיע: ‘על כל יהודי העיר להתאסף בשעה 11:00 בבוקר, בתחנת הרכבת המקומית‘. ואף הוסיפו: ‘כל מי שלא יופיע בזמן, יירו בו‘.
“לכל יהודי ניתנה הרשות לשאת תרמיל גב עם בגדי החלפה מעטים ומעט מזון, אך נאסר לקחת תכשיטים, מטבע חוץ ודברי ערך. את מפתח ביתנו מסרנו למשטרה וכך עזבנו אותו, כאשר כל תכולתו נותרה מאחור.
הגענו לתחנת הרכבת. במקום הצטופפו כבר מאות יהודים וציפו לבלתי נודע. הוכנסנו מיד לקרונות הבקר, ללא חלונות וללא שירותים, בצפיפות איומה וללא מזון ומים. לאחר נסיעה ממושכת, הגענו לעיירה אטאקי, אשר נמצאת בבסרביה, לפני נהר הדניסטר
“הגענו לתחנת הרכבת. במקום הצטופפו כבר מאות יהודים וציפו לבלתי נודע. הוכנסנו מיד לקרונות הבקר, ללא חלונות וללא שירותים, בצפיפות איומה וללא מזון ומים. לאחר נסיעה ממושכת, הגענו לעיירה אטאקי, אשר נמצאת בבסרביה, האחרונה מבין העיירות לפני נהר הדניסטר. עם עצירת הרכבת, פקדו עלינו השומרים לצעוד אל בתי העיירה הנטושה ולהתמקם בהם. שם ראינו, על קירות הבתים, כתובות נוראיות בשפת היידיש שנכתבו בדמם של יהודים פצועים, אשר עונו ונרצחו כאן. אינני זוכר כמה זמן נשארנו בכפר הנטוש, עד שהעבירו אותנו את נהר הדניסטר ומשם, העבירו אותנו את הנהר במעבורות ורפסודות לצד השני להמשך למוגילב , באוקראינה. המראות על גדת הנהר היה מזעזעים ומבהילים. אלפי יהודים עמדו על גדה אחת, מחכים לחצות לגדה השנייה. בזמן חציית הנהר, נפלו רבים למים וטבעו ואין–ספור גופות צפו על המים. למזלם של הוריי ושלי, עברנו את הנהר בשלום ולבסוף הגענו לעיר מוגילב.
הבית שהיה לערמת עפר
לאחר זמן מה, שוב הכריחו אותנו לצאת ליעד בלתי ידוע והפעם, בשיירות רגליות. שעות על גבי שעות, צעדנו בגשם ובבוץ הטובעני, אוכלים ממה שנותר מהשדות הנטושים, מוקפים בחיילים רומנים רכובים על סוסים, אשר מכים ומזרזים אותנו בצעקות, דחיפות והצלפות שוט. אני זוכר, בהיותי רק בן 7, שבזמן הליכתנו האין–סופית, אפסו פתאום כוחותיי ונפלתי ארצה. הפצרתי בהוריי – ‘השאירו אותי כאן והמשיכו קדימה‘. הוריי, כמובן, לא שמעו לתחנוניי ואבי נשא אותי בשארית כוחותיו על כתפיו. אין לי מילים מתאימות יותר להגדיר את המסע הזה אלא כ-“מסע המוות“.
כשהייתי בן 11, לאחר מפלת הצבא הנאצי, חזרנו לעירנו שממנה גורשנו שנתיים וחצי קודם לכן. כמו רוב המבנים שלא שרדו את הפגזות המלחמה, גם ביתנו לא שרד. רק מחצית מ-3000 תושבי היהודיים של עיירתינו שבו אליה. כל היתר נספו בשואה
“לבסוף, לאחר מסע רגלי נוראי של מספר ימים, הגענו בבוקר למוראפה, שבמזרח אוקראינה, לגטו במרכז העיר אשר הפך לביתנו למשך שנתיים וחצי, עם תנאי חיים קשים ביותר ובצפיפות נוראה. כמו כולם, משפחתנו סבלה מחוסר מזון ואכלנו מכל הבא ליד, מה שגרם גם למחלות רבות. כשהייתי בן 11, לאחר מפלת הצבא הנאצי בחזית המזרחית, באביב 1944, חזרנו לעירנו שממנה גורשנו שנתיים וחצי קודם לכן. כמו רוב המבנים שלא שרדו את הפגזות המלחמה, גם ביתנו לא שרד ובמקום בית המשפחה, מצאנו ערמת עפר. רק מחצית מ-3000 תושבי היהודיים של עיירתינו שבו אליה, טיפין–טיפין, לאחר סיום המלחמה. כל היתר נספו בשואה.
“בשנת 1951, עזבנו לעד את רומניה ועלינו ארצה דרך הים, לנמל חיפה. שנתיים לאחר מכן, כבר התגייסתי לצה“ל. שנתיים לאחר השחרור מצה“ל, הכרתי ניצולת שואה בשם לילי, שתהפוך לימים לאשתי, שגם לה סיפור חיים, אשר נרחיב בפרק הבא. לאחר שנה של חברות, התחתנו וגרנו במשך 20 שנה בחולון, עד שבשנת 1978, עלינו לרמת הגולן לעיר קצרין, שהייתה בראשיתה. מיד לאחר הגיענו, פתחנו את חברת ‘לילי סריגי קצרין בע“מ‘ שהפך בהמשך ל‘החנות של לילי‘ המיתולוגית, שכולם מכירים“.
עד היום מתגוררים שמואל ולילי בקצרין. שניהם כבר יצאו יחד לפנסיה, אך שמואל עדיין מקפיד להנציח את אימת השואה על ידי עדות חיה מפיו.
