יש לי איזה חלום לפתוח תחנת רדיו, או טלוויזיה שמשדרת רק חדשות טובות. כל מהדורות החדשות ייפתחו ב”תודה”, “סליחה” ואהבה ובסיפורים של עשיית טוב וחסד
יש לי איזה חלום לפתוח תחנת רדיו, או טלוויזיה שמשדרת רק חדשות טובות. אני לא בטוחה שהקול שלי רדיופוני מספיק, אבל אומרים שיש לזה פתרונות… ממש בא לי שתהיה תחנה שכזאת, כי בזמן האחרון החדשות קשות לשמיעה וצפייה ויש לי מין הרגשה שאולי זה בכלל משהו שמלמדים בבית ספר לתקשורת, שכדי למשוך את קהל המאזינים צריך להבליט את הרע, את הסיפורים קשים, את המחלוקות, את השנאה, את המגזריות ואי ההסכמות… גל חום של 50 מעלות, אנשים מתים, ילדים טובעים, הפגנות, מריבות, שנאת אחים ועוד מלא… אני חושבת שהציבור מחפש חדשות טובות.
ברדיו שלי, אפתח את הבוקר ב”מודה אני”, לה’, שהחזיר נשמתי בחמלה רבה. לאורך כל היום, יהיו שירים אופטימיים והשידור יתחיל עם בוקר טוב, השמש זורחת, הציפורים מצייצות, בכנרת עשרות אנשים עושים סאפ, סירות דייגים והאנשים שמחים. אני שותה את הקפה שלי בנחת וחושבת על כל הטוב והחסד שיש לנו בחיים. התכניות שלי יספרו על אנשים טובים ומעשים טובים, חוויות, טיולים, אטרקציות, עגלות קפה ועוד.
בתכנית הפתיחה, אני אספר על האנשים המופלאים במושב יונתן, אנשי חסד שמפתיעים כל פעם עם מחדש במעגלי החסד. יש לנו תופעה מידבקת בשנים האחרונות… משפחות רבות מתוך היישוב לקחו ילדים לאמנה, מתוכם שני זוגות תאומים. השבוע, קיבלנו בווטסאפ היישובי הודעה על שלושה ילדים, בני משפחה אחת, שיגעו לשתי משפחות. איזו התרגשות הייתה ביישוב לשמע הבשורה. מקסים לראות את הילדים האלו גדלים במשפחות חמות, טובות ואוהבות והקהילה מחבקת אותם באהבה ומפרסמת את נושא האמנה כדי שעוד אנשים יצטרפו.
לפזר אהבה
מחמם את הלב לראות ולשמוע סיפורים של טוב ואהבה ואור ויש לי מין תחושה שכזאת, שהעולם צמא לטוב, לאהבה, לחיבורים, לדיבורים טובים, למחשבות טובות ולעשיית הטוב, שבעצם קיימים ותמיד, רק שבתוך כל מה שקורה, את עיקר זמן המסך בחדשות תופסים עם הסיפורים העצובים, הקשים והמבאסים.
אישה אחת שפגשתי השבוע בבית קפה שאלה אותי אם אני דתייה, כי ראתה את הסרט לראשי, עניתי שכן. היא ביקשה רשות לשאול לאיזה מגזר אני משתייכת ובלי להתלבט הרבה עניתי שאין לי מגזר, אני חיה את חיי ואוהבת את ריבונו של עולם ואת העולם בכלל. היא חייכה אליי ואמרה שבעצם רק רצתה להגיד לי שאין לה שום דבר נגד דתיים וחשוב לה להגיד לי, ולכל דתי שהיא רואה, שהיא אוהבת את כולם ועצוב לה לראות את הקיטוב בחברה, את חוסר האחדות. היא לקחה על עצמה להסתובב ולפזר אהבה.
ככה, בעודי נפרדת ממנה, חשבתי לעצמי שעד שאפתח את הרדיו שלי, הלוואי שממחר ייפתחו כל מהדורות החדשות ב”תודה”, “סליחה” ואהבה ובסיפורים של עשיית טוב וחסד, כדי שיהיה לנו יותר יפה ושמח, כי אין כמו לשמוע דברים טובים.
