עמרי נובל הוא סולן וכותב החומר, שבשיחוק חביב נקראת הלהקה – האצילים. כפי שהם מעידים על עצמם, הם עושים “גוד טיים”, במוזיקה על מה שמדבר אליהם, לערכים שלהם, על החיים שלהם ומנגנים אותה לאנשים כמוהם. שילוב של גיטרות גיבסון, גרוב בס, תופים ופסנתר. הם מבטיחים להרקיד ישבנים ולרגש לבבות.
אני לא בטוח בקשר ללבבות, אבל להרקיד הם יודעים. בהחלט רוק גיטרות, גרוב כמובטח, אם כי אני עדיין מחכה למישהו שיסביר לי מה הפירוש של זה, לצד “וַוייב”. ככה שיש פה קצב, רוק שמחלק בעיטות וכאפות וזמר שנותן גרון ויודע לשיר.
לא עפתי על הלחנים. סיבובי אקורדים פשוטים, לא מי-יודע-מה מגוונים, אבל בשביל להקת רוק זה בסדר גמור. בצד זה, מרגיש חובה מענגת לציין כאן את עבודת הגיטרה הנהדרת, בין השורות ובקטעי הסולו.
הטקסטים מצאו אותי אופטימי בהתחלה, אבל אופטימיות הזאת לא סחבה לאורך השירים, עד שבסוף, בשיר האחרון, קיבלה שוב בוּסט למעלה. הם פותחים עם “זיוף”, משהו בגנות הלעז ובשבח העברית, שהפזמון שלו הוא: “…אז דונט קול מי האני/ דונט שו דה מאני/ סטופ טוקינג אינגליש/ כי פיניש איז פיניש…”. מיד עצמי אומר לי – “אחלה” (יעני: “מה טוב”) וקיוויתי לקבל את זה באליעזרית. אבל המזל אזל וההמשך רצוף ביטויים לועזיים ואפילו שיר באנגלית ממש, תתארו לעצמכם.
הטקסטים של נובל (שניים כתב ישראל טופר) לא מגרדים איזו תקרה ואף לא חפים מקלישאות, אבל יש בהם תוכן. שיר על יחסים שנגמרו מביא זווית ומכניס אותך. בעיטה לממסד המושחת, לקושי החיים כאן, לבינוניות הכללית, כל אלה כתובים היטב ואינם כוללים לא “טודו” ולא “בום”, כמו לא עוד הברות סתומות שמרכיבים מהן היום “שירים”, עבור ילדי ישראל. פה יש תוכן.
השיר האחרון, שקצת סידר לי את התסרוקת, הוא שיר מיוחד, “כולנו יפים ויפות” (אני חוויתי את זה כציניות מושחזת) ומילותיו משלבות את שמות כל 11 השירים שלפניו. תרגיל יפה, שאני נתקל בו כאן לראשונה. אהבתי.
עמרי נובל והאצילים הם: עמרי נובל – שירה, קולות וגיטרת ליווי, אבי לוי – גיטרה מובילה וקולות, יניב שטיינברג – בס וקולות ורומן אלקין – תופים. שי הר ציון נתן קלידים בהקלטות. עיבודים עשתה הלהקה ונובל הפיק מוזיקלית.
עשה לי רעש חיובי באוזניים.
