שוטר–מהירות עצר אותי בכביש ראש פנה. למדתי שההבדל בין מפח נפש להרגשת הקלה מטורפת תלוי בטוב לבו ובאינטואיציות הבריאות שלו
ביום שלישי השבוע, נסעתי עם האיש לצפת, הוא לעבודה ואני לבקר את הוריי. הורדתי אותו בעבודה וקפצתי לפגישה בראש פנה. בכביש הראשי בראש פנה, עצר אותי שוטר על מהירות של 80 קמ“ש בכביש עירוני, שמותר לנסוע בו 50 קמ“ש. ברגע שהשוטר עם המצלמה סימן לי לעצור, הבנתי שכנראה נסעתי מהר והאמת, לא שמתי לב, כי במכונית של האיש השעון המורה על המהירות נמצא משום מה מאחורי ההגה. אני לא רואה את המהירות טוב ואני צריכה להרים את הראש גבוה, מדי פעם, כדי לראות את המהירות, או להנמיך את ההגה. הבעיה היא שאני מתחילה לנהוג אחרי האיש ושוכחת להנמיך את ההגה. בנסיעות קצרות, אני אומרת לעצמי שאתאמץ להסתכל ככה על המהירות, כי האיש קצת מתעצבן כשאני לא מחזירה לו את האוטו כמו שקיבלתי ואז הוא נכנס לאוטו וחוטף מכה מההגה שנמוך לו מדי. בכל זאת, הרגליים שלי קצת יותר קטנות. ככה שמראש, אני מעדיפה לא לעשות לו שינויים באוטו וממילא, אני כמעט שלא נוהגת באוטו שלו.
בקיצור, השוטר עצר אותי והלב שלי התחיל לפעום בחוזקה, כי שוטרי תנועה תמיד מלחיצים אותי. כבר התחלתי להתבאס על הקנס שאקבל, כי ממש לא התאים לי לשלם קנס עכשיו, זה לא מתוכנן בתקציב, בזבוז כסף מיותר, בטח בימים אלו. השוטר ביקש את רישיון הנהיגה שלי, אמר לי “שלום יעל“, אחרי שראה את שמי, שאל אם אני יודעת באיזו מהירות נסעתי ובלי לחשוב הרבה אמרתי שהאמת היא שלא, כי האוטו של בעלי ולא כל הזמן אני ממש רואה את מד המהירות. לא יודעת מה הוא חשב על התירוץ שהיה אמתי. הוא שאל אם אני יודעת מהי המהירות המותרת בכביש ההוא ואין לי מושג איך, יצאה לי תשובה נכונה. מפתיע, כי הייתי די לחוצה ומבולבלת, שוטרים וקנסות לגמרי מלחיצים אותי.
הוא ביקש שאשאר באוטו והלך לניידת שלו עם הרישיון שלי, בדק מה שבדק, רשם מה שרשם, זה לקח לו כמה דקות שנדמו לי ארוכות מדי ובינתיים, התפללתי חזק בלב שהוא יוותר ולא ייתן קנס. ואז, הוא קרא לי לגשת אליו
הוא ביקש שאשאר באוטו והלך לניידת שלו עם הרישיון שלי, בדק מה שבדק, רשם מה שרשם, זה לקח לו כמה דקות שנדמו לי ארוכות מדי ובינתיים, התפללתי חזק בלב שהוא יוותר ולא ייתן קנס. הוא קרא לי לגשת אליו ואמר לי שראה שאין לי עבירות תנועה בשנים האחרונות והפעם, הוא מוותר ונותן לי רק הזהרה ולא קנס של 750 ש“ח ושמונה נקודות…
יום של מזל
רציתי לקפוץ עליו ולחבק אותו על טוב לבו ועל כך שהפעיל שיקול דעת ואינטואיציה והבין שאני באמת נהגת זהירה ובמקרה שלי, אזהרה תספיק כדי שזה לא יחזור על עצמו. הרי זה תפקידו של השוטר ושל הקנס – לדאוג שנשמור על החוקים. על החיבוק והקפיצה ויתרתי, חששתי שהוא עוד מסוגל להתחרט ולעצור אותי על התנפלות על שוטר במילוי תפקידו. אז הסתפקתי בלהודות לו על לבו הטוב, כי באמת היה לו כזה וזה היה יום שממש לא התאים לקבל קנס. בעצם, אף פעם זה לא מתאים, אבל באותו יום, במיוחד. נפרדתי מהשוטר לשלום, עם הבטחה להקפיד יותר ולנהוג לאט ובזהירות. ברכתי אותו בלבי בחיים טובים ובכל שלבו חפץ והודיתי לה‘ על חסדיו. אומנם כולה קנס, אבל זה היה יכול לבאס לי את היום, אז שמחתי שהמזל האיר לי פנים עם שוטר נחמד ובאיחור קל, הגעתי לפגישה נחמדה. משם, נסעתי להורים, ששמחו מאוד שקפצתי לבקר ופינקו באהבה. בדרך חזרה הביתה, חשבתי לעצמי שכנראה שיום שלישי זה יום המזל שלי, יום שלישי פעמיים כי טוב.
