יוסי גמזו, פזמונאי מבריק, משורר לירי, סופר ופרופסור לספרות, חי בגולן למעלה מעשר שנים. ביום שני האחרון, נדם לבו של מי שכתב: “…יש אנשים עם לב של אבן/ יש אבנים עם לב אדם“. יהי זכרו ברוך

בראשית שנות האלפיים,  החל יוסי גמזו ללמד ספרות במכללת אוהלו והשתקע בקצרין. כמעט עשור וחצי הוא חי בגולן, עד שבשל מצב בריאותו עבר להתגורר אצל בני משפחתו בחיפה.

עם הגיעו לגולן, נפגשתי אתו לשיחת היכרות. כמנהל מתנ“ס הגולן, רציתי לשלב אותו בחיי התרבות של הקהילה. האמת היא שהצלחתי להוציא ממנו הרבה פחות משרציתי, אך היו כמה שיתופי פעולה מעניינים, ששיאם – מופע משיריו היפים, של חבורת הזמר “קול ברמה“, בניצוחה של אירית ישראלי. אירית היא בתו של שמעון ישראלי, שגמזו כתב לו את להיטו הגדול “סתם יום של חול“.

השיחה עם יוסי הייתה מוזרה. היא הייתה ארוכה מאוד, מספר שעות, שבהן כמעט שלא פציתי את פי. הוא סיפר באריכות ובפתיחות רבה על מצבו הכספי הקשה, על הגירושין הקשים שעבר, על הנתק ממשפחתו, על חוסר ההכרה בו. כמובן, הכול מזווית מבטו האישית ולא לי לשפוט. אך הוא גם סיפר לי את הסיפורים שמאחורי אחדים משיריו; סיפורים שעליהם כתבתי לא פעם וסיפרתי אותם בפינתי השבועית, בתכנית “ינשופים“, ברדיו “אורנים“, שבה אני משמיע מדי שבוע שיר ומספר עליו. בשעה הראשונה של התכנית, מתארח מדי שבוע אדם לשיחה אישית. באחת התכניות, התארח יוסי ואני הצטרפתי כמנחה–אורח וגם הסעתי אותו הלוך ושוב.

בעשר שנותיו בגולן, נפגשנו מפעם בפעם. התקשורת עמו לא הייתה פשוטה. הוא היה טכנופוב מובהק – לא ידע עדיין ללחוץ על אנטר, לא היה לו מכשיר סלולרי והוא לא השיב לטלפונים. הקשר עמו נעשה תמיד דרך משה נפתלי, איש פרנצ‘וק, שסעד אותו והיה איש הקשר שלו.

צנוע וסגפן

בשיחותינו, הוא הרבה להביע סלידה מעולם הבוהמה הישראלית, ממנה הדיר את רגליו כל ימיו. הוא סלד מכל מה שנראה בעיניו כנהנתנות, פריצות, סמים ומה שנתפס בעיניו כאורח חיים דקדנטי (נהג לספר שמעולם לא הכניס סיגריה לפיו ולא טעם מן הטיפה המרה). הוא אמנם הכיר בערך עצמו ובעיקר בערך יצירתו, אך באורחות חייו היה צנוע מאוד, אפילו סגפן. הוא היה אדם חכם מאוד, ערני מאוד לנעשה בארץ, דעתן ומבקר חריף.

בשיחותינו, הוא הפציר בי להפסיק לכתוב מאמרים לעיתונים ולהתחיל לכתוב ספרים. עם העיתונים, נהג לומר, עוטפים למחרת דגים (תמיד שאלתי אותו מתי לאחרונה ראה דגים עטופים בעיתונים). הספרים נשארים לנצח. 

בהשראת מורו ורבו הנערץ עליו, אלתרמן, פרסם גמזו במשך שנים, פעמיים בשבוע, עד השבוע שעבר, שיר אקטואלי בעיתונו המקוון של הסופר אהוד בן עזר, “חדשות בן עזר“. לעתים קרובות, הזדהיתי עם שיריו. כתיבתו נפלאה וכישרון החריזה שלו נדיר

יוסי גמזו מוכר בעיקר כפזמונאי, אך הוא היה גם משורר לירי, סופר, מתרגם ופרופסור לספרות. בהשראת מורו ורבו הנערץ עליו, אלתרמן, שכתב במשך שנים את מה שכינה “שירי העת והעיתון” – שירה פובליציסטית אקטואלית, בטורו “הטור השביעי“, ב“דבר“, פרסם יוסי גמזו במשך שנים, פעמיים בשבוע, עד השבוע שעבר, שיר אקטואלי בעיתונו המקוון של הסופר אהוד בן עזר, “חדשות בן עזר“. לעתים קרובות, הזדהיתי עם שיריו. כתיבתו נפלאה וכישרון החריזה שלו נדיר. לעתים, נדמה היה לי שהוא חושב בחרוזים.

הכותל

מעט על יצירתו של יוסי גמזו:

עמדהנערהמולהכותל

שפתיים קרבה וסנטר.

אמרה לי: “תקיעות השופר חזקות הן,

אבל השתיקה עוד יותר…”

אמרה לי: “ציון הר הבית”

שתקה לי: “הגמול והזכות“,

ומהשזהרעלמצחהביןערביים

היה ארגמן של מלכות.

הכותל – אזוב ועצבת,

הכותל – עופרת ודם.

יש אנשים עם לב של אבן,

יש אבנים עם לב אדם.

“הכותל” הוא אחד השירים היפים של מלחמת ששת הימים. שיר המבטא גאווה על הניצחון, על שחרור חבלי מולדת, על החזרה לעיר העתיקה, להר הבית, לכותל. לצד הגאווה – כאב גדול על מחיר הדמים הכבד שגבה הניצחון, על האובדן והשכול.

עמדה בשחורים מול הכותל

אמו של אחד מן החי“ר.

אמרה לי: “עינינעריהדולקותהן

ולא הנרות שבקיר“.

אמרה לי: “איננירושמת

שום פתק לטמון בין סדקיו.

כי מה שנתתי לכותל רק אמש,

גדול ממילים ומכתב“.

אין סתירה בין הכאב הגדול, לבין האמונה בצדקת הדרך, גם מצד מי שאיבדו את היקר להם ביותר.

גם הצנחן אצל הכותל, ממשחררי העיר, כואב את מות רעיו. וגם הוא יודע על מה לחם. הוא לחם כדי להתאחד עם סבא שלו, הטמון כאן, בהר הזיתים; לאחד את מדינת ישראל הצעירה עם שרשרת הדורות היהודיים.

עמד הצנחן מול הכותל,

מכל מחלקתו רק אחד

אמר לי: “למוות אין דמות אך יש קוטר –

תשעה מילימטר בלבד…”

אמר לי: “אינני דומע“,

ושב להשפיל מבטים,

“אך סבא שלי, אלוהים היודע,

קבור כאן בהר הזיתים“.

את שרשרת הדורות, מסמל הרב הישיש, המכתיר את משחררי הכותל, ככוהנים בני ימינו; מסירות הנפש בבניית הארץ ובהגנה עליה, היא עבודת הקודש האמתית של דורנו.

עמד מול הכותל עִמָנוּ

הרב הישיש בתפילה.

אמר לי: “אשרי שזכינו כולנו”

ושב, ונזכר, לא כולם.

עמדבדמעהמנצנצת

יחיד בין עשרות טוראים.

אמר לי: “מתחת לחאקי, בעצם,

כולכם כוהנים ולווים.

את השיר הנפלא הזה, כתב יוסי גמזו, רב–אמן של מילים, המיטיב לתרגם את האמת והאמונה היהודית העמוקה, למילות שירים ופזמונים.

בשיר ממלחמת ההתשה, מתאר גמזו, את המחיר ששילמו חיילים שחזרו מהקרב שלמים בגופם, אך פצועים בנפשם. עד מלחמת יום הכיפורים, המושג “הלם קרב” לא היה מקובל ולא עלה על סדר היום. גמזו היטיב לתאר את הפצע הכואב הזה, בשירו “ילדי איננו ילד“

ברגישות רבה, מתאר יוסי גמזו, בשיר ממלחמת ההתשה, את המחיר ששילמו חיילים שחזרו מהקרב שלמים בגופם, אך פצועים בנפשם. עד מלחמת יום הכיפורים, המושג “הלם קרב” לא היה מקובל ולא עלה על סדר היום הציבורי. גמזו היטיב לתאר את הפצע הכואב הזה, בשירו “ילדי איננו ילד“, אותו שרה חוה אלברשטיין בפסטיבל הזמר והפזמון, במוצאי יום הכיפורים תש“ל (1970).

גמזו כתב את השיר מנקודת המבט של הורה המספר על בנו שהלך לקרב, וחזר ממנו אחֵר.

“ילדי איננו ילד עוד,

ידיו נגעו בפלד

—

הוא שב אלי אחר כל כך

שותק אבל זוכר כל כך

מילים קצרות כמו קרב וכמו מוקש.

ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד

עשן ימינו אלה מעיניו נשקף

עיניים תכלת.

כן, הוא שבעם חול נודד

אבל את ילדותו איבד

אי שם במוצבים ובמרדף.

ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד

עשן ימינו אלה מעיניו נשקף

עיניים תכלת.

לו נשאר כמו לפנים

אותו הילד ששנים

צמח פה על ידי

אבל לשווא אין כל תועלת כבר

ידיו נגעו בפלד כבר

ילדי איננו ילד כבר.

אלה הם שניים מתוך פזמונים רבים שתרם גמזו לזמר העברי ובהם נכסי צאן ברזל כמו “בשערייך ירושלים”, “איפה הן הבחורות ההן”, “מה הוא עושה לה”, “זוהי יפו”, “שני שקי שינה”, “סתם יום של חול”, “סימן שאתה צעיר”, “לילך רוצה לקטוף את הירח” (מפסטיבל שירי ילדים), “ירושלים האחרת” ועוד רבים וטובים.

מכחול של מילים

אני אוהב במיוחד את “השעות הקטנות של הלילה”. השיר, אותו הלחין יוחנן זראי, פותח תקליטון בן ארבעה שירים, תקליט הסולו הראשון של אריק איינשטיין. בשיר זה, מיטיב יוסי גמזו לצייר במכחול מילותיו, בעברית הקסומה שלו, את הלילה. שיר רומנטי כל כך וחף לחלוטין מקיטש. שיר המאהיב על המאזין לו והשר אותו, לא רק את הלילה, אלא גם את השפה העברית.

השעות הקטנות של הלילה

הן אולי הגדולות באמת.

בשעות הקטנות של הלילה

העולם את ההגה שומט.

וחופשי מתככים וּמִבֶּצַע

ותמים כתינוק בן יומו

הוא דולה מאוקיינוס הנצח

המוני אלמוגי חלומות.

****

את כותרת המאמר, לקחתי מתוך שירו של יוסי גמזו “סתם יום של חול“. נדמה לי שהיא הולמת את צניעותו של יוסי.

ביום שני האחרון, ארבעה ימים לפני יום הולדתו ה-82, הלך יוסי גמזו לעולמו. יהיה זכרו ברוך!