רס”ר יובל פסחוביץ’ עלה לארץ בגיל 15 הישר לקיבוץ גדות. 15 שנה מאוחר יותר, הוא משרת כמפקד מחלקת חי”ר בגדוד שועלי הגולן בחטיבת הגולן. על ההתאקלמות בארץ, ועל הגדוד, האמון על שמירת המעברים בגבול הצפוני במקרה של מלחמה
אולי לא ניתן לזהות זאת במפגש ראשון, אך כאשר רס”ר יובל פסחוביץ’ המשרת כמ”מ חי”ר בגדוד “שועלי הגולן” מדבר איתך, לא ניתן לשים לב שהוא לא “צבר” מלידה. הילד שעלה לארץ עם חלומות הוא מצטיין רמטכ”ל עם תעודה ביד וחיוך גדול.
פסחוביץ’ (30) עלה בגיל 15 לישראל מברית המועצות במסגרת תוכנית נעל”ה הישר לקיבוץ גדות בגליל העליון. “לקחו את ילדי החוץ בקיבוץ כגרעין נוער שמטרתו לסיים תיכון, לקבל תעודת בגרות ולהתגייס לצבא”, מסביר על תקופה זו. “הייתה לי בקיבוץ מעין משפחה מאמצת. אמנם לא גדלתי בתוך הבית, אבל הקשר שלי עם בני המשפחה היה חזק. משפחה חמה, מייעצת, תומכת שאני מחובר אליה ברמה שהאחים הקטנים ראו בי אח גדול.
“לאחר שסיימתי תיכון, עשיתי שנת שירות בקיבוץ דפנה, שם עבדתי עם נוער במחלקה לחינוך בלתי פורמאלי במועצה אזורית בגליל עליון. זו שנה שמאד ביגרה אותי והביאה אותי בשל לצבא. זה מעניין לעבוד עם נוער מכל ששכבות האוכלוסייה – החזקות, החלשות, עולים חדשים”.
יובל התגייס לגדוד לביא בחטיבה מרחבית יהודה, משם יצא לקורס מ”כים ולאחר מכן לקורס קצינים, אבל לא סיים את התהליך, וכך המשיך לשמש בתפקידים פיקודיים עד תום השירות הסדיר. “אחרי שהשתחררתי מהשירות הסדיר, שיבצו אותי במילואים להיות אחד ממקימי גדוד המילואים בגזרת רמת הגולן. הוחלט להקים אותו עקב הפקת לקחים ממלחמת לבנון השנייה על הכוחות בגבול הצפוני במדינה. כיום אני מפקד מחלקת חי”ר בגדוד שועלי הגולן בחטיבת הגולן. הגדוד אמון לשמור בעת מלחמה על המעברים בגבול הצפוני ככוח הגנתי. בעת שגרה אנחנו מבצעים קווים, למעשה כמו גדודי חי”ר סדירים. אנחנו כוח חי”ר מיומן מאד”.
כשנשאל מדוע בחר במילואים בתפקיד תובעני המצריך ממנו הקדשה רבה של זמן, הוא עונה “תמיד שאבתי השראה מפיקוד והדרכה, ואולי זה מה שדחף אותי להיות בתפקיד שמוביל עם הפנים קדימה. כאחד שלא נולד כאן, בישראל, אני תמיד זוכר שזה לא ברור מאליו שיש לנו ארץ. בתפקיד הזה יש המון תחושת שליחות. זה מרנין את הלב לראות את ההתייצבות של המילואימניקים וכל פעם מחדש להתעדכן מה קורה עם כל אחד מהם, למי נולד ילד, מי התחתן”, אומר.
לרס”ר יובל בימים אלה יש כבר בית משל עצמו שבו גרות אשתו ובתו התינוקת, והוא מספר לנו כי הוא מתקשה לראות את בתו חוזרת על אותו מסלול שעבר. “אני חושב שאם בתי הייתה אומרת לי שהיא רוצה לעזוב את המדינה ולנסוע לארץ אחרת בגיל כזה צעיר, לא הייתי מסוגל לשחרר אותה. מצד שני, אני יודע שהעלייה שעשיתי הביאה אותי להתמודד עם עצמאות ומנטאליות של מדינה אחרת לבד ובעצם להתחיל את הכל מאפס, וזו חוויה מדהימה”, הוא מסביר את שני הצדדים של המטבע.
לפני מספר שבועות השתתף רס”ר יובל בטקס מצטייני רמטכ”ל במערך המילואים כאחד ממקבלי אות ההצטיינות. “קשה לי להצביע למה בחרו בי. אני חושב שאני עושה עבודה טובה, אבל הרבה ראויים לקבל את אות הרמטכ”ל. זה מעמד מאוד מרגש, וגם מצחיק מבחינה זו שנותנים לך מדי א’ ואתה חוזר אחורה בזמן. צריך לצחצח נעליים, להוריד עגילים, לחייך ולהצדיע. פגשתי את קצין המילואים הראשי ואת הרמטכ”ל. התרגשתי לעמוד מול משפחתי ומול מאתיים איש, להצדיע לו ולקבל סיכה ותעודה. כנראה שגם אחרי הרבה שנים נשאר ריגוש כשפוגשים את הרמטכ”ל”, מעיד יובל. “אבי נפטר לפני שש שנים, ואמי עלתה לארץ ובעצם בטקס ראתה אותי בפעם הראשונה מצדיע ומשתתף בטקס צבאי. כמובן שהגיעו גם המשפחה מהקיבוץ, אשתי ובתי”.
ממילואימניק למילואימניקים הוא מוסר, “חבר’ה, אין לנו ארץ אחרת. עבורי לשירות המילואים יש משמעות. תמיד נופלים לך אימונים בזמן הכי לא מתאים, קצת קשה, קצת חם, אבל זה מה יש ועם זה ננצח. זה משפט שחיים לסקוב אמר ואני לוקח איתי”.
