בתשעה באב עוסקים בהיעדרה של אהבת חינם. ט“ו באב, רק שבוע אחר כך, הוא חג האהבה. פגשתי את שירה, שמייחלת למצוא את החצי השני שלה ולהקים כבר בית בישראל
אהבה היא חלק משמעותי בחיים שלנו. יש את האהבה הזאת שאנחנו מפיצים בעולם בין אדם לזולתו, זאת שבהיעדרה נחרב בית המקדש. אני סובלת כל כך בתשעת הימים שלפני ט‘ באב, ימי אבל וזיכרון על חורבן הבית, ימים שיש בהם הרבה איסורים ותחושת כובד. אי אפשר שלא לזכור את החורבן, כשאסור לשמוע מוזיקה, ללכת לים, לאכול בשר, לכבס ועוד ואז הצום, כמה שקשה לי לצום…
לא אכפת לי לא לאכול, אבל בלי קפה של בוקר, עם משהו מתוק ובכלל, התחושה הזאת של ההתענות והכבדות שמביאים אתם הימים האלו היא תחושה שאני רק מחכה שתעבור. דווקא בגלל כל זה, אי אפשר שלא לחשוב על החורבן ועל שנאת חינם ועל המשמעות והחשיבות של אהבת חינם. כמה העולם זקוק לאהבה, בוודאי בתקופה הקורונה, שהחששות והמתח ממלאים את לבנו בכל המובנים והרבה אנשים חולים.
האהבה, בכוחה לסייע ולרפא את הלב. אבל אני רוצה דווקא לדבר גם על אהבה אחרת, אהבה של בני זוג, שהכי כיף שהיא מגיעה ככה בקלות. את הולכת ברחוב, מישהו נתקל בך ומפיל לך את הספר שהחזקת ביד. אתם מסתכלים זה על זה ובאותו הרגע, שניכם בטוחים שמצאתם את שאהבה נפשכם. אתם מחליפים מספרי טלפון, דייט ראשון בבית קפה, השני על שפת הכנרת ואז, טיול בטבע. סיפור אהבה קסום וחתונה שמחה וחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.
אבל במציאות, זה לא כזה פשוט“, מספרת לי שירה. היא בחורה חמודה, לא מלכת היופי, אבל בהחלט מרשימה וחיננית. בת 35, ממשפחה טובה, עם תואר שני ועבודה שהיא אוהבת, תחביבים, חברות ועדיין לא מצאה את האהבה, את החצי השני שלה
“אבל במציאות, זה לא כזה פשוט“, מספרת לי שירה. היא בחורה חמודה, לא מלכת היופי, אבל בהחלט מרשימה וחיננית. בת 35, ממשפחה טובה, עם תואר שני ועבודה שהיא אוהבת, תחביבים, חברות ועדיין לא מצאה את האהבה, את החצי השני שלה. איכשהו, אף פעם, אף אחד לא “התחיל אתה“, כמו שקוראים לזה.
“‘בני עקיבא‘, אוניברסיטה, כלום. חברים הציעו לי להכיר שניים–שלושה בחורים וזהו. את שאר הדייטים שלי, פגשתי דרך אתרי היכרות באינטרנט וזה לא היה מוצלח. הגעתי לדייט בהתלהבות, בדרך כלל. משתוקקת למצוא אותו, לבנות לעצמי בית, אבל זה כל פעם אכזב אותי מחדש. פעם לי זה לא התאים, לעתים, זה הוא שלא רצה. אכזבה רדפה אכזבה, שגרמה לתסכול גדול, מה לא בסדר בי? איך זה שכל החברות שלי מהתיכון נשואות עם ילדים ורק אני לא? ולמה אף אחד מסביב לא מציע לי חתן? מה, אני עד כדי כך מכוערת?”, היא שואלת אותי, “בא לי שזה יהיה יותר קל. בא לי בית, עם מיטה זוגית, שיש בה מישהו שאוהב אותי, חבר לחיים, אבא לילדים שלנו.
“כן, בא לי“, היא ממשיכה, “ולא בא לי ללכת בחגים להורים, כשכל האחים שלי נשואים עם ילדים ורק אני מגיעה לבד.
“בא לי למצוא את החצי השני שלי“, היא אומרת בפעם השלישית, “זה הדבר שהיא הכי רוצה“.
תיזמו, זה בסדר
אני, שהתחתנתי עם החבר הראשון שלי, שהתחיל אתי ברחוב, או יותר נכון ב“בני עקיבא“, למרות שהוא חושב שאני זאת שהתחלתי אתו. לא שיש לי בעיה עם זה, רק שזה לא נכון. לא חוויתי את עולם הדייטים המתסכל ואת התחושות שהיא סיפרה לי עליהן, אבל הצלחתי בהחלט להתחבר ולהבין את העובדה שהיא מחפשת אהבה ולא מוצאת והיא לא היחידה. כמוה יש עוד רבים, כי בעצם כולנו רוצים וזקוקים לזוגיות, למשפחה ולאהבה.
בשבוע הבא, חל ט“ו באב, חג האהבה. אני טוענת שכל יום בחיים צריך להיות חגיגה של אהבה. טוב, אולי זה לא באמת מציאותי… כמו שלא כולם מוצאים את החצי השני שלהם, ככה ברחוב בספונטני. לפעמים צריך לעזור.
אז אחרי הפגישה שלי עם שירה, הבנתי שאולי גם לנו יש לנו תפקיד לעזור לה למצוא את אהובה ואם אתם פנויים ובמקרה קוראים את הטור שלי, תדעו ששירה ועוד שכמותה מצפות. אם היא מוצאת חן בעיניך, שלח לה הודעה, תזמין אותה לדייט, או סתם אם תיתקל בה במקרה ברחוב, גם אם היא תגיד שזה לא מתאים לה…
גם אתן, בנות פנויות, אם מישהו מצא חן בעיניכן, יאללה, תיזמו, זה בסדר, בעידן שלנו. אתם, שכבר מצאתם זוגיות, תפתחו עיניים תנסו לבנות בתים חדשים, תעשו חיבורים. כי כולנו רוצים אהבה ולא טוב היות האדם לבדו. דווקא עכשיו, עם המסכה על הפנים, שמזכירה לנו שצריכים לשמור מרחקים, תזכרו שיש הרבה אנשים לבד, שמחפשים אהבה ואפשר לנסות לעזור להם למצוא אותה. בעניין האהבה השנייה, שבגינה נחרב המקדש, גם אותה נמשיך לטפח ולפזר לכל כיוון, כי כשיש אהבת אמת אפשר לנצח הכול יחד. חג אהבה שמח וחיים של הרבה אהבה ובריאות כמובן.
