שיעורי הספורט ביסודי. אולם ההתעמלות. טבעות, קפיצות ו…החמור. כל הבנות בכיתה הצליחו ורק אני לא… יש מי שלא היה מוותר, עד שיצליח. לא אני
לפעמים, עולים לי הבזקי זיכרונות מהילדות. אני לא זוכרת הרבה, אבל איכשהו כשמדברים על משהו, עולים לי הבזקים מכל מיני אירועים. למשל, בכל פעם שאני מדברת על העובדה שאני רוצה להתמיד בספורט, אני נזכרת בשיעורי הספורט ביסודי. הייתה לנו מורה בשם עליזה. עד היום, אני יכולה לדמיין אותה גבוהה, יפה, תמיד עם משרוקית וקול גבוה, כשהייתה צועקת עלינו להיות בשקט…
השיעורים שלה בדרך כלל התחילו בריצה קלילה, ממש כמו הליכה מהירה מסביב לאולם הספורט. בהמשך, היינו עושים מתקנים. היו טבעות שעושים אתן כל מיני תרגילים, קפיצה לרוחק ולגובה והיה גם החמור. המורה עליזה ממש אהבה את החמור. זה מתקן שצריך לקפץ מעליו עם רגליים פשוקות. אני אף פעם לא הצלחתי לקפוץ מעליו. כל הבנות בכיתה הצליחו ורק אני לא… ולא משנה כמה ניסיתי. הייתי רצה-רצה, מגיעה למתקן עושה קפיצה ונעצרת. לא יכולה לעבור אותו. המורה הייתה אומרת שאני יכולה וכועסת קצת שאני לא מתאמצת ובאמת לא הצלחתי. עד היום, אני סוחבת את החמור הזה, שכולם עברו ורק אני לא.
לא הייתי תלמידה תחרותית וגם לא מצטיינת, אבל הייתי תלמידה די טובה וזה ממש תסכל אותי שבספורט לא הייתי מהטובות. ברור שאם לא הצלחתי, גם לא אהבתי את השיעור. אבל ביסודי, הייתי ילדה טובה. לא הברזתי מהשיעורים ועד היום, יותר מארבעה עשורים, אני סוחבת את החמור הזה, שכולם הצליחו לקפץ עליו ורק אני לא.
אחר כך, בתיכון, אני לא זוכרת אם היה חמור לעבור עליו, אבל אני כן זוכרת את המורה חבצלת, עם המשרוקית, מריצה אותנו ריצות ארוכות של שני ק"מ, או אולי קצת יותר. היינו יוצאות מהאולפנה לרוץ בשכונה מסביב ותמיד-תמיד הייתי חוטפת כאב בצד, בזמן הריצה. אלו הזיכרונות שלי משיעורי ספורט ונראה לי שבגללם אני תמיד אומרת שאני לא אוהבת ספורט. כי מי אוהב משהו שהוא לא מצליח בו…
גם לנשמה
יש כאלו שלא היו מוותרים וממשיכים לנסות, עד שיצליחו. אני ויתרתי והיום, את ילדיי אני מנסה לחנך שלא לוותר, כי אחר כך נשארים משקעים שמשפיעים על המשך חיינו. אז למרות שאני מצהירה שאני וספורט זה לא… תמיד ניסיתי לשמור על שגרת ספורט בקטנה. קצת שחייה לפעמים, חדר כושר לתקופות וצעידות. יש תקופות שאני מתמידה יותר. לפעמים, אני מתעצלת ולא מבינה למה צריך את זה בכלל. אבל אז, כשאני מתלוננת שהגוף כואב לי, הדוקטור מזכיר לי שספורט יעזור. האמת היא שספורט לא עוזר רק לגוף, אלא גם לנפש, לנשמה.
לפעמים, אני יוצאת לצעידה ארוכה רק בשביל לחשוב, או להירגע וזה באמת מחולל בי פלאים. פעם, היו לי פנטזיות להצטרף לקבוצת ריצה ולעשות מרתונים. זה נשמע לי מגניב, אבל כשאני מתחילה לרוץ, אני נזכרת בכאבים בצד וקצת קשה לי ואז אני אומרת לעצמי יש מספיק דברים קשים בחיים, למה להתאמץ לרוץ ולא להצליח לנשום אחר כך… אבל האמת היא שאם יש משהו שהייתי רוצה לשפר השנה זה למחוק את הזיכרונות האלו משיעורי הספורט ולהתחיל לרוץ. כמו שאני תמיד אומרת לילדים, אין משהו שאתם לא יכולים לעשות, יש משהו שאתם לא מספיק רוצים. אני לא באמת רוצה מספיק. אבל נראה לי שהגיע הזמן להציב מטרה ויאללה, למרתון. מקווה שאצליח גם להתגבר על טראומת הילדות משיעורי הספורט ולמחוק את הזיכרונות המיותרים.
