איכשהו, בין האזעקות, הצלחנו להתכנס, הורים ובוגרי שמינית מהיישוב, למסיבת סיום התיכון. הם חלק מדור שיכתבו עליו בספרי ההיסטוריה
במוצאי שבת האחרונה, על רקע חששות מצלילי אזעקות שמאיימים לנגן את הפסקול של הערב, הצלחנו להתכנס, הורים ובוגרי שמינית מהיישוב, למסיבת סיום התיכון.
עד הרגע האחרון, לא היה ברור אם זה יקרה. התפללנו בשקט שהשמים יירגעו, שהאזעקות תתחשבנה בלבבות ההומים של ההורים ושאויבנו ייתנו לנו ערב אחד שקט, רגע אחד, לנשום אתם יחד את סיום שלב התיכון בחייהם. רגע כזה, שלא התאפשר בפורומים אחרים בגלל המלחמה. בעצם, התפללנו לחיים של שקט, שהדור הזה שהולך להתגייס לא יצטרך להילחם, רק להגן עלינו בשעמום.
כשיצאה השבת, התאספנו כולם, בדשא של משפחת שחר, שבט השחר, נערים ונערות שנראים יפים שזופים, מחייכים ושמחים, אבל שייכים לדור היסטורי ממש. דור שהתבגר בצלו של כאב לאומי וגלים של אי-ודאות. כשהיו ביסודי, נחטפו שלושת הנערים. בכיתה ז', פרצה הקורונה, שניתקה חברים, כיתות, לבבות. השבעה באוקטובר, היום שבו השתנתה המציאות ושרטה לנו את הלב ואז מלחמת "חרבות ברזל", שהטביעה חותם עמוק בגיל הכי רגיש, הכי מתעצב.
כמו כל בני גילם בארץ, גם הם נאלצו לגדול מהר, לעתים מהר מדי. אבל מתוך כל הכאב והסערה, צמחו להם שורשים עמוקים ותעצומות נפש.
עשייה ותרומה
הם חלק מדור שיכתבו עליו בספרי ההיסטוריה. אבל גם דור שחווה את חוויות הנעורים של ילדי מושב, עם טבילות במעיינות של הכנרת, פויקה בשטח עם החבר'ה, טרקטורונים בין הכרמים, "בני עקיבא", נוער טיולים, קצת לימודים בין לבין, יחד עם תוכן ומבצעי התנדבות, עשייה קהילתית ועיניים שתמיד מביטות קדימה.
יחד הם עברו מסע, אולי המסע הכי מאתגר שדור יכול לעבור, ויצאו ממנו מחוזקים, עמוקים יותר, אמיצים יותר. כי הם חלק מעם הנצח, שלא מפחד מדרך ארוכה, גם כשהיא עוברת דרך זום, מגוניות אפרת השגרה ואובדן.
בערב ההוא, עם עיניים נוצצות מהתרגשות, הם חלקו אתנו את הצעד הבא שלהם במסע החיים – שירות לאומי, מכינות, ישיבות, גיוס לצה"ל. כל אחד והמסלול שלו, אבל כולם עם אותה נשמה גדולה ורוח של עשייה ותרומה. שרנו שירים שהם אוהבים, אכלנו, שיחקנו ואיחלנו להם דרך צלחה. ככה, בהזדמנות הזאת, אני יכולה לספר שאני ממש אוהבת את החברים של יהונתן, קבוצת גיל של ילדים נפלאים.
מעבר לאתגרים שכולם חוו, עברנו בשנים האלה, גם טראומה אישית משלנו כשהמתבגר, בוגר השמינית הפרטי, יהונתן, באמצע כיתה י',, דאג לשבור לנו את הראש (תרתי משמע) והאתגרים עדיין מלווים אותנו. אבל הוא הוכיח לנו את עוצמת הלב והרוח שלו וכך גם חבריו לדרך. הם חבורה של בני נוער נפלאים. כשיהונתן נפצע, הם היו שם, עטפו באהבה, דאגו, לא הרפו.
אז תודה לכם, שבט השחר. שאתם כאלה מקסימים וחברים טובים.
מאחלת לכם ולכל השמיניסטים ברחבי הארץ, הצלחה גדולה, בצעד החשוב הבא, ביציאה לחיים של הגדולים. בעזרת השם, תזכו לשחר חדש ותאירו מאורכם בכל מקום שתהיו.
שיר בעיפרון / אמיר אטיטס
שיר שהשמינסט שלנו אוהב והקדשנו לו אותו במסיבה:
אל תשכח לשמוח גם בחלקי
ואל תמָנע מלבכות כשעצוב
תנצל עד תום כל עוד אתה תמים
תלמד לוותר ואל תוותר על החיים.
כי בחיים הכול עובר
מטעויות למד והשתפר
מה שקולך הפנימי אומר, זו האמת שלך
לא, לסלוח זו לא חולשה
נצור אהבה בדרכך
ודע את כל הסובב אותך.
אל תלך בדרכו של אחר
ואל תיכנע לחולשות שבגוף
שא בעול בכתפיים איתנות
ותאמין ותאמין, רק תאמין.
שבחיים הכול עובר…
חופשה נעימה וחזרה לשגרה מבורכת!
