רינת לאה היא מנהלת מערכות מידע במכללת "אילמה". אוריאל: "כבר תקופה ארוכה שאני לא עובד באופן מסודר". רינה לאה: "צריך כוחות בשביל להיחשף ויש לזה מחירים". עכשיו יוצא הספר שלו. האורחים שלנו לשבת הם אוריאל ורינת לאה, מקצרין
קצת עליכם
"אוֹריאל, בן 28, רינת לאה, בת 27, יש לנו שני ילדים מתוקים. בן שמסיים עכשיו כיתה א' ב'דרכי נועם' ובת חמש, שעולה לגן חובה. וכלבה אחת אנרגטית במיוחד".
איפה נולדתם וגדלתם?
אוֹריאל: "גדלתי בבר יוחאי, על רקע הר מירון. ביליתי בילדות הרבה אצל הסבתות שלי בצפת ובכפר שמאי, כך שכל הילדות שלי עברה בצפון, בהרי הגליל".
רינת לאה: "נולדתי בבית שמש, עברתי לקצרין בגיל שבע, ומאז הבנתי שהצפון זה הבית".
מגורים
"אנחנו גרים בקצרין. לפני כן, גרנו בכפר שמאי. אבל בתחילת המלחמה, במוצאי השבעה באוקטובר, הגענו להורים של רינה לאה בקצרין, כי לא היה לנו ממ"ד בבית. נשארנו אצלם לתקופה ואז החלטנו להישאר בקצרין ועברנו לבית אחר. מאז אנחנו כאן נעזרים במשפחה ובקהילה בקצרין.
"הבחירה לגור בקצרין הייתה מתוך החשיבה שפה יש תמיכה וחיפשנו מקום בצפון וקרוב להורים. רצינו גם שתהיה לנו חברה ושיעורי תורה בערבים ומפגשים חברתיים וברוך השם, מצאנו את כל זה בקצרין".
עיסוק
רינת לאה: "בארבע השנים האחרונות, אני מנהלת מערכות מידע במכללת 'אילמה', באור הגנוז, ליד מירון. מאז שעברתי לקצרין אני נוסעת למשרד פעמיים בשבוע ובשאר – עובדת מהבית.
"אחרי הלידה של גפן חוויתי דיכאון אחרי לידה, שעדיין לא לגמרי יצאתי ממנו ומשפיע עליי בכל מיני תחומים".
אוריאל: "אני מתמודד עם מאניה-דפרסיה וכבר תקופה ארוכה שאני לא עובד באופן מסודר.
"לפני שזה התפרץ אצלי באופן משמעותי, למדתי בישיבה גבוהה בצפת ולמדתי צילום והתחלתי להתעסק בזה באופן מקצועי.
"מאז שהייתי באסון מירון, נכנסתי לטראומה שהקשתה עליי לתפקד ושנה אחר כך, אימא שלי נפטרה ונכנסתי לתקופה ממש קשה. בשנים האלה, היו תקופות ארוכות שהייתי במיטה, לא יצאתי ממנה, לא היו לי כוחות לעשות דברים. היו לי מחשבות נוראיות שלא עזבו אותי ולא הצלחתי לצאת מהן.
"הדבר היחיד שכן הצלחתי לעשות לאורך התקופה זה לצלם את הטבע המהמם של ארץ ישראל ולכתוב שירים, סיפורים ומחשבות שיצאו ממש מתוך הקושי".
איך נראה יום שישי שלכם?
רינת לאה: "בדרך כלל, אנחנו לא נמצאים בשבתות בבית. היו כמה שבתות שההכנות אליהן גרמו לי להתקפי חרדה והחלטנו שזה לא שווה את זה, אז אנחנו הולכים להורים".
המלצה על ספר
אוריאל: "אנחנו מוציאים עכשיו לאור את הספר שלי – 'ארץ נוף', שמכיל תמונות שצילמתי לאורך התקופות הקשות ושירים וקטעים שכתבתי. אני מאמין שאנשים יכולים להתחבר לספר הזה, לקבל ממנו תקווה ולהבין קצת יותר את העולם של מתמודדי הנפש".
לאה רינה: "אוריאל כותב המון ומאוד רצה להוציא לאור את הדברים שלו. שכשהראינו לאנשים, הם אמרו שהם גם היו רוצים כזה אצלם בבית, אז החלטנו שהולכים על זה בכל הכוח".
מדוע החלטתם לחשוף את ההתמודדות שלכם?
"ההחלטה לחשוף את הסיפור לא הגיעה כהחלטה, אלא פשוט בהבנה שזה אנחנו. אין לנו שום סיבה להסתיר את זה ואין במה להתבייש, גם אם, לצערנו, זה יכול לפגוע בנו בדברים מסוימים. לפעמים, מושקעים כל כך הרבה כוחות ומשאבים בהסתרה וזה לא שווה את זה.
רינה לאה: "צריך כוחות בשביל להיחשף ויש לזה מחירים. אני מבינה את מי שבוחר שלא לעשות את הצעד הזה, אבל בשבילנו, זה היה טבעי".
איך הסביבה מקבלת את הפתיחות שלכם?
"בדרך כלל, התגובות של הסביבה מבינות ומכילות. הרבה פעמים יוצא שמישהי ששמעה את הסיפור שלנו, מספרת לי בשקט בצד, שגם קרוב משפחה כלשהו שלה מתמודד עם משהו דומה ומחזקת את החשיבות של החשיפה.
"היה גם מקרה אחד או שניים של דברים שליליים, מסגרת שניסינו להכניס את הילדה וברגע שהבינו שיש רקע כזה, אז הפסיקו להגיב ולא ענו. אבל זה ממש לא הרוב".
עם מי הייתם רוצים לשבת לקפה?
"נעמי שמר. אומנם נולדנו כמעט בשנות האלפיים, אבל אנחנו שומעים את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. כל הדור של הקמת הארץ מרתק אותנו והשירה באותה תקופה, בכלל".
מה עושים בשעות הפנאי?
"אנחנו אוהבים לצאת לטייל ביחד עם הילדים ולבלות כמשפחה".
איך משפיעה עליכם המלחמה?
אוריאל: "בתחילת המלחמה, נכנסתי לחרדה מאוד גדולה. הזיכרונות כילד במלחמת לבנון השנייה והחדשות הנוראיות שלא הפסיקו להגיע. נכנסתי לחלופת אשפוז, בית מאזן בכרמיאל, לתקופה קצרה".
מהו החלום שלכם?
"שאנשים לא יחששו להגיד שהם מתמודדי נפש. שהסביבה תקבל את זה, תצליח להבין ולהכיל. שיהיה מענה הגיוני ונכון לפלח האוכלוסייה הזה".
מה אתם הכי אוהבים בגולן?
"עשר דקות הליכה מהבית שלנו אפשר להגיע לפאחורה. היציאה מהבית אל הטבע, אל המעיין הזורם, המים הצלולים, זה מרגיע. אין הרבה מקומות כאלה".
מה אתם מאחלים לעצמכם?
"בריאות, קודם כול.
"שנצליח לחיות בשלום עם כל המורכבות שלנו עם עצמנו.
"שנצליח לגדל את הילדים שלנו ושלא יקבלו את השריטות שלנו, אלא ילמדו מזה ויגדלו מזה".
