נוזלים בשמש. הטמפרטורות של מזג האוויר ושל מחלוקת הקצוות מרקיעות. אפשר ומותר לקטר. מצד שני, בזמננו, קל להיכנס לפרופורציות
הימים נעשו חמים בהגזמה. כדור הארץ מתחמם, ככה אומרים. ביום שני, הבטיחו שבשלישי הטמפרטורות ירדו מעט, אבל גם אז היה עומס חום מוגזם. אני יוצאת מהאוטו, עושה את הדרך הקצרה אל המזגן וכבר כולי זיעה. בדרך, אני חושבת על כל המטיילים האמיצים שמסתובבים בשבילי הגולן והגליל. איך אפשר ללכת בחום כזה? אני רק מקווה שהם מקפידים לשתות הרבה מים ולשמור על עצמם.
טוב, גם אנחנו היינו פעם מטיילים בחום. היינו יוצאים עם הילדים, תיק על הגב, בקבוקי מים וכובעים ולא עושים עניין מהשמש. היום? אני בקושי מוכנה לצאת למשהו קצר בשמש הלוהטת. אפילו טוי, הכלב שלי, שבדרך כלל מת על טיולים, מוותר בשעות החמות על התענוג ומעדיף להשתרע על הרצפה הקרירה בבית.
אז חם ואנחנו מקטרים. כשהחום יעבור יגיע החורף, יהיה קפוא, מעונן, ערפל יכסה את ההרים ואז שוב נתגעגע לימים החמים עם השמש הזורחת. אולי אם אפשר לבקש מרחמי שמים, רחם עלינו גם עם מזג אוויר נעים, כזה של אביב. מצד שני, יש לנו כל כך הרבה בקשות מרחמי שמים, שאני כבר לא יודעת אם זה בסדר לבקש גם על מזג האוויר.
אלו החיים
השבוע הזה הכניס את הדברים לפרופורציות. יצא שהייתי בניחום אבלים של חברה שנפטרה ממחלת הסרטן. למחרת, כבר עמדתי בלוויה של בחור צעיר, ישראל אליה פרץ, שנהרג בתאונה, בנו של הרב יחיאל פרץ, משעל. מצאתי את עצמי עומדת בשעה חמש אחר הצהריים, במושב שעל, מקום גבוה ובכל זאת, חם כל כך. הסתכלתי סביבי, על המשפחה שאיבדה בן יקר ולא יכולתי להתלונן על החום, או על שום דבר סתמי אחר שמפריע לי.
אין דבר קשה יותר מלאבד בן משפחה. אני מרגישה שעם כל האבדות הגדולות, מאז השביעי באוקטובר, כל אבדה נעשית קשה יותר. הלב כבר עייף מלשמוע על אנשים טובים שהולכים מן העולם ובכל פעם מחדש, קשה להבין איך ממשיכים לחיות אחרי אובדן כזה. מה זה בכלל ללכת בחום לעומת לקום כל בוקר עם לב שבור שמתקשה לנשום?
אז נכון, הימים נעשו חמים יותר ואני באמת מעדיפה להסתתר במזגן ולא לצאת לשום מקום. אבל החיים לא עובדים ככה. הם ממשיכים. צריך לעבוד, לקנות, לצאת לסידורים, להסיע, לעזור וגם לטייל לפעמים, אפילו בחום הכבד.
אלו החיים. לא הכול קל, פשוט ויפה. יש בהם לא מעט אתגרים, וצריך לקחת בקבוק מים, לנשום עמוק ולצלוח גם אותם. בלוויה של ישראל אליה פרץ ז"ל, שאיבד את חייו ברגע אחד, ביקש אחד המספידים שננסה לזכרו לאהוב יותר אחד את השני. למרות המחלוקות, למרות הכעסים, למרות חילוקי הדעות, למצוא את מה שמאחד בינינו בתוך עם ישראל.
חשבתי שדווקא עכשיו, בתקופה הזאת, עם כל נושא הגיוס והבחירות המתקרבות, אני מרגישה שזו משימה לא פשוטה. לא קל לאהוב את אחינו, כשאנחנו כל כך לא מסכימים עם הדרך, אבל אולי דווקא זאת העבודה הגדולה שלנו, למצוא גם את הטוב, גם את החיבור, גם את האנושיות שמסתתרת מאחורי הדעות השונות.
עם החום המטורף הזה גם הסבלנות שלנו לא תמיד בשיאה. אולי דווקא עכשיו, כשהטמפרטורות עולות, כדאי שגם הלב שלנו יגדל קצת. יש לנו על מה לעבוד. בינתיים, נקווה שירדו קצת הטמפרטורות בחוץ ואולי גם בינינו.
