“מגרדת” – שמיע

שמיע הוא הרכב אינדי רוק נושך, שלא מפחד מלכלוך. פרויקט שחושף, בין סאונד גיטרות סמיך לגרוב חורך, רצף מנטרות שמספק זווית הסתכלות שונה על החברה. במרכז הפרויקט, עומדת הגר שמיע, שמתרגמת שנים של התבוננות מהצד לשירים מלאי כעס, שמטעינים באנרגיות מרדניות ומאלצים את המאזין לחשבון נפש. אחרי שנים של כתיבה למגירה, ההרכב שמיע מפגיש את הטקסטים עם יצירה מוזיקלית מקורית ומשרטט דיוקן עצמי של אישה שמתעקשת למתוח גבולות. עד כאן דבר הקומוניקט ובואו נראה כמה היא כועסת באמת.

טוב, זה נשמע כעוס. מאוד כעוס. אבל יש בעיה. לי לפחות. הנה שני ציטוטים:

“האסונות שלי באים כשאני קוראת להם/ ואין בי פחד אין בי כלום כשהם כבר פה/ סידרתי את הבית לקראתם כדי/ שהכול יקרוס באופן מאורגן”, (“בחדרים”); “אני אביט אל השמים ואז/ לא תראו אותי יותר/ אני לא מצליחה לברוח/ אז אין מה למהר// אני על ארבע רגליים/ על ארבע אחוז סוללה”, (“ארבעה רגליים”). בעברית זה ארבעה אחוז סוללה והטעות היא במקור, אולי במכוון.

בחרתי שני דברים שמחברים שורה עם שורה ואיכשהו אומרים משהו ברור. הכתיבה של שמיע מאוד חדה, דיכאונית, אפוקליפטית אפילו. היא מוכנה לדרוך, רק שמישהו יגיד לה כבר, לעזאזל, איפה יש קרקע מוצקה. היא הולכת בדרך יפו בחליפת חלל, עם-בלי אוויר בבלונים ולאף אחד זה לא נראה מוזר. הכול מלא בחרדות, ברגשי אשמה, בחיפוש כושל של סיבות לצאת מהמיטה.

הבעיה היא שבאתי מוכן לראות את הנשים האלה בועטות באם-אימא של הממסד, הארגון, הגופים, המפלגות, העמותות, מוסדות החינוך, אפילו הצבא. לא מצאתי שום דבר מכל אלה. הטקסטים מלאים שברים, אבל לא מסבירים לי של מה. אולי פעם אחת, מראה שבורה, או-קיי. אלה מידות שבורות? אמות מוסר? עקרונות? מערכות יחסים? ביטס מי.

ההגשה של שמיע מאוד תוקפנית, שלא לומר ברוטלית ממש. היא מטיחה את הדברים לתוך המיקרופון כמו שאתה מצפה מזמרת אינדי-רוק עצבנית.

היא כזה שרה-מדקלמת, בלי הרבה לחן. מהמקרים האלה, שהמוזיקה נמצאת הרבה יותר בליווי ובעיבוד, מאשר בשירה עצמה. יהל רן ועומר גושן נותנות עבודה עצומה על הגיטרות החשמליות, אלן פרידמן מבמבמת בבס כראוי לו ולה וחן ששון קורעת את התופים ומשלימה להקת נשים אנרגטית מאוד, עם נקרא-לזה שירי מועדונים. טוב מול קהל שבוי, שבטח קופץ ורוקד את זה ומניף ידיים את זה וצורח את זה עם הגר שמיע, בלי באמת, תנו לי רגע ניחוש מושכל, להבין על מה ולמה.

אם להשתעשע, אומר שהדיסק הזה בהחלט שמיע. אולי לא לפני האוכל, אבל שמיע ואם לחזור לרגע לקומוניקט מהפתיחה: בהחלט חשתי טעון (בהרבה יותר מ”ארבע” אחוז…) באנרגיות מרדניות, אבל איפה זה מאלץ אותי לערוך לחשבון נפש, לא הבנתי.

מכל מקום, הן בהחלט בדרך הנכונה. קצת יותר מיקוד בטקסטים, פה ושם איזו מנגינה ובשנים הקרובות, הן יקרעו את השמים של תל אביב.