"מאבדים את הצפון", זועקות הכותרות. המונח "לאבד את הצפון" הוא דו-משמעי. פשוטו כמשמעו – אובדן אזור הצפון וכביטוי נפוץ – מתבלבל, מתברבר, איבד את יכולת הניווט, המבוסס על התמצאות במפה המוצפנת, בכוכבים ובמצפן
"מאבדים את הצפון", זועקות הכותרות, לנוכח הקורה בימים האחרונים בצפון: מטחי הרקטות, ירי הנ"ט לבתים ביישובי הגדר, הכטב"מים ובעיקר השריפות, שמצטלמות היטב וכך העלו את סוגיית הצפון המדמם זה החודש התשיעי אל הכותרות. גם אנו, בגולן, חטפנו לא מעט בימים האחרונים. נקווה ונייחל שמדינת ישראל תתן ובהקדם מענה ביטחוני שישיב את התושבים העקורים לבתיהם ותחולל תקומה רבתי של האזור.
המונח "לאבד את הצפון" הוא דו-משמעי. פשוטו כמשמעו – אובדן אזור הצפון. וכביטוי נפוץ – מתבלבל, מתברבר, איבד את יכולת הניווט, המבוסס על התמצאות במפה המוצפנת, בכוכבים ובמצפן.
במאבק תושבי הגולן, בשנות השבעים המאוחרות, להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, כיכבו שתי סיסמאות: "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל" (שהייתה סיסמת המאבק הראשון, נגד הסכם ההפרדה, לפני יובל שנים) ו"אסור לאבד את הצפון". המאבק הזה הסתיים בניצחון מוחלט – הכנסת החילה את ריבונות ישראל על הגולן, בחוק הגולן, 1981.
בשנות התשעים, מדינת ישראל כמעט שאיבדה את הצפון, תרתי משמע. ממשלות ישראל, משמאל ומימין, ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי. אנו, תושבי הגולן, יצאנו למאבק – "העם עם הגולן". היה זה מאבק הרואי, נחוש, שבו גייסנו את רוב עם ישראל לתמיכה בנו, והכול במאבק דמוקרטי, מכובד ועל פי חוק. קשה לדמיין מאבק כזה, לנוכח אופן ניהול המאבקים היום, אבל האמת היא שגם אז, בלט בכך מאבקנו, גם בהשוואה למאבקים שנערכו במקביל. אני מאמין, שאופן ניהול המאבק היה אחד הגורמים לניצחון ולעובדה שאנו כאן היום.
1994 – מסע הטרקטורים
היו אלו שנים קשות מאוד, אך היו אלו שעותינו הגדולות. אני מייחל לכך שלעולם, לא אנו ולא הדורות הבאים, לא נחווה שוב בגידה כזו של המדינה, שהניפה עלינו את גרזן העקירה. אך אני מקווה שנדע לשחזר את הרוח הגדולה שפיעמה בנו במאבק.
הייתי מראשי המאבק, חבר בהנהלה המצומצמת של ועד יישובי הגולן ודובר הוועד. כהיסטוריון, המתעד את ההתיישבות בגולן, איני כותב על התקופה הזו. מעורבותי האישית בה מקשה עליי למצוא את המרחק הנחוץ למחקר היסטורי ראוי. אך מפעם בפעם, בהרצאות ובמאמרים, אני מספר מנקודת מבטי הסובייקטיבית את הסיפור. כך אעשה גם במאמר זה, שבו אתאר את אחד המבצעים המורכבים במאבק, אך גם המוצלחים ביותר, מבחינה לוגיסטית, הסברתית ותקשורתית. מבצע שנערך השבוע לפני שלושים שנים, ב-19 עד 22 ביוני 1994 – מסע הטרקטורים המתוקשר, מגמלא לירושלים.
לצורך המסע, כל אחד מיישובי הגולן תרם טרקטור ונהג למסע הזה. גם קצרין, אם כי דומני שהטרקטור של קצרין היה תרומה של יישוב אחר. לכל טרקטור נרתמה עגלה ועליה הורכבה תפאורה המתארת את ההתיישבות בגולן, את תוצרת הגולן ואת שם היישוב ושנת עלייתו לקרקע. לורן צלצר ז"ל, הקריאייטיב המופלא שלנו, אז חבר אל-רום (ולימים – קדמת צבי), עיצב במשך ימים את התפאורה. ביום ראשון בבוקר, נרתמו כל העגלות לתפאורה ועלו לטקס הפתיחה בגמלא.
אחד המסרים המרכזיים של המאבק, בעיניי המסר המרכזי, היה ההתיישבות. במסע הזה הבאנו לאזרחי ישראל את ניחוחות ההתיישבות. מסר נוסף הוא הזיקה ההיסטורית שלנו לגולן. גמלא, בירת הגולן במשך 200 שנה, על אף שנפלה בקרב גבורה מול צבאות רומי, הייתה הסמל לכך. על מטבע מתקופת המרד שנמצא בגמלא, נכתב "לגאולת ירושלים הקדושה". כפי שלמדנו ממורנו ורבנו, הארכיאולוג שמריה גוטמן, מקיבוץ נען, המסר שלהם היה שהקרב שלהם על גמלא, אינו רק על ביתם, אלא על ירושלים. כך חשנו גם אנו, שמאבקנו אינו רק על ביתנו הפרטי, אלא על הבית הלאומי. זה היה המסר של "מגמלא לירושלים".
מבחינתי, כדובר, האתגר היה תקשורתי. אכן, המסע זכה לתקשורת מוצלחת מאוד. בין השאר, רתמתי את התכנית עתירת הרייטינג ברשת ב' "הכול דיבורים", עם שלי יחימוביץ', ללוות את המסע בכל ארבעת ימיו. כמעט מדי שעה, התקשרתי לפני החדשות לעורכת החדשות וסיפרתי לה היכן אנו נמצאים ובמרבית המהדורות, סופר על כך. לטקס הפתיחה הססגוני בגמלא, הגיעו ערוצי הטלוויזיה והרדיו ותקשורת בין-לאומית לרוב. המעמד היה מרגש מאוד.
יוצאים, איך לא, מגמלא
"במשך 27 שנים", אמר אלי מלכה, אז יו"ר ועד יישובי הגולן, "העם תמך בנו. כעת, אנו הולכים אל העם. נביא לציבור הישראלי את מסר ההתיישבות. המאבק אינו רק על ההתיישבות בגולן, אלא גם על דגניה ועל בית השיטה. בלי ההתיישבות, אין לנו מה לעשות בארץ".
ראשי המועצות, יהודה וולמן וסמי בר לב, נאמו אף הם והדליקו משואת ענק מעל הטרקטור המוביל. המשואה הובילה את המסע לאורך ארבעת ימיו.
מהרגע הראשון, הייתה תחושה של הצלחה. בכל מקום, מכוניות צפרו לנו לאות אהדה ותמיכה והגילויים הללו שודרו בתקשורת. בצמתים שונים, כמו צומת מגדל ובעיר טבריה, המתינו לנו כבר אוהדים רבים, נופפו בדגלים, הניפו כרזות וקראו קריאות תמיכה.
בצומת גולני, התפצלה השיירה. חלקה נסע לחיפה וחלקה לעפולה. לשיירה לעפולה הצטרפה שיירת תמיכה מיישובי עמק בית שאן ומבקעת הירדן. חלקם המשיכו אתנו עד תום המסע. שני הטורים נפגשו בחניון "לב המפרץ", שם נערכה עצרת: "חיפה עם הגולן". נאמו בה תא"ל (מיל') עוזי קרן, מעין גב, ממנהיגי המאבק, שסיפר את זיכרונותיו מהימים המרים של קיבוצי העמק תחת הגולן המאיים, בתקופה הסורית. כן נאמנו ח"כ מודי זנדברג מ"צומת" ואני. בעצרת, הופיעו להקות מחול וזמר מהגולן. הנחה – צביקה גולן, מראשי הוועד. לאחר העצרת, נסענו ברחובות חיפה ואהדת הקהל יצאה מגדרה. לנּו בחוף "זמיר", לקראת המשך המסע.
גן פורח
היום השני היה קצר בהרבה – מחיפה לנתניה, דרך כביש 4. רק לחלק מן השיירה הותר לערוך מסע ברחובות חדרה, השאר עקפו את העיר וכשנפגשו שתי השיירות, המשיכו לנתניה יחד. בערב, נערכה עצרת תמיכה בכיכר העצמאות בנתניה. להקת הילדים "פרחי ירושלים" פתחה את העצרת. על מסך ענק, הוצגו תמונות מעצרת 25 שנים להתיישבות בגולן ובעיקר מנאומו המכונן של רבין – "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל". כך גם בשאר העצרות לאורך המסע. הפעם, דדי גופר הנחה את העצרת. נאמו בה אלוף (מיל') יוסי פלד, לשעבר אלוף פיקוד הצפון, פרופ' ישראל חזיקולו, אלי מלכה ואני.
"תמיד קראו לנו שליחי העם", אמר אלי. "כעת, אתם השליחים שלנו. כל עוד רבין יודע שהעם עם הגולן, הוא לא ילך מטר אחד מערבה. יצאנו לשיירה כדי לומר תודה לעם".
ביום השלישי המשכנו לתל אביב. על גשר רמת אביב, המתינו צוותים של "מבט" (הערוץ הראשון), ערוץ 2 והטלוויזיה הגרמנית. בגני יהושע, המתינו ניידות של "קול ישראל" ותחנות זרות. צוותי הטלוויזיה דלקו אחרי השיירה. הטרקטורים נשארו בגני התערוכה, והעצרת נערכה ברחבת הקניון, ברמת גן. שם הופיעה להקת הילדים שלנו, "פרחי חיספין" ונאמו ראש עיריית ר"ג, צבי בר וח"כ זבולון המר, מנהיג המפד"ל. מטעם הגולן, דיבר יהודה מאלי, מחיספין, ממנהיגי הוועד. יהודה תיאר את הקשר בין העם והארץ, בינינו ובין הגולן. אנו אוהבים את הגולן ואדמת הגולן מחזירה לנו אהבה. לסורים, שעבורם הגולן היה פלטפורמה לתוקפנות נגד ישראל, אין זכויות בגולן. אנו הפכנו את בסיס התוקפנות לגן פורח והגולן שלנו!
היום האחרון היה המרגש מכולם – העלייה מת"א לירושלים. אביגדור קהלני הצטרף אלינו ונהג את הטרקטור השני בתהלוכה ומיקד את עיקר תשומת הלב התקשורתית. האהבה לגולן של אזרחי ירושלים הרקיעה שחקים. הקהל עמד לאורך הרחובות ומחא כפיים. הקפנו את הכנסת והגענו לעצרת הסיום בגן הוורדים.
רבים מתושבי הגולן, שלא השתתפו במסע, הגיעו היישר לעצרת והתערבבו עם הירושלמים הרבים. פתחה את העצרת הופעה יפה מאוד של חבורת הזמר "קול ברמה", בניצוחה של אירית ישראלי. אחריה, הופעה של להקת מחול ירושלים ובסוף – הופעה של שלישיית אדלר, שהפליאה בנגינת מפוחיות. איך הגיעו אלינו כל אותן להקות? צלצר, כבר אמרנו?
"שנית גמלא לא תיפול!"
ח"כ אביגדור קהלני, ממפלגת העבודה, היה ראשון הנואמים. הוא תיאר את אנשי הגולן כאנשים היפים של המדינה, כחלוצים היושבים על הגבול והופכים את אדמת הבזלת לגן פורח. נמצאים במקום שהמדינה שלחה אותם אליו והמדינה חייבת להבטיח שהם יישארו שם. ירידה מהגולן מסכנת את העם והמדינה ולכן: "אם תהיה ירידה מהגולן, ללא משאל עם, לא אתן יד לכך, גם אם זה יעלה לי במושבי בכנסת".
אחריו, נאם ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו. נאמו גם ח"כ משה פלד, מצומת, יצחק לוי, מהמפד"ל, רחבעם זאבי, ממולדת וראש העיר ירושלים, אהוד אולמרט, שהצית משואת ענק. אגב, לימים, שניים מן הנואמים ניסו בעצמם למסור את הגולן לסורים, בהיותם ראשי ממשלה. מטעם הגולן, נאמו ראשי המועצות, סמי בר לב ויהודה וולמן, הרב איזנטל ואלי מלכה. אני קראתי את שירו של דן אלמגור, "לפתח הר געש". בסיום העצרת, נקראו כל נהגי הטרקטורים לעלות לבמה, לקול תשואות הקהל ועוזי קרן עלה לבמה ובירך אותם ואת כל המשתתפים. העצרת הסתיימה בשירת "התקווה" אדירה ומרגשת.
אסיים בקטע מנאומו של הרב איזנטל באירוע: "ביום ראשון בבוקר, טרם צאתנו למסע ארבעת הימים לירושלים, ראינו את המצוקים של גמלא וגם את המדרונות התלולים המקיפים אותה. בראותנו את המצוקים, התמלאנו בנחישות וכוח עמידה ובהביטנו אל התהומות, חשבנו על התהומות שנסיגה ממצוקי גמלא והגולן עלולה לדרדר את עם ישראל. לפיכך, באנו לירושלים ובלבנו החלטה: בעזרת ה', בעזרת האנשים הנפלאים שנאספו לכאן, בעזרת עם ישאל שעודד את המסע לאורך כל הדרך – שנית גמלא לא תיפול!"
(תודה לארכיון הגולן).
