בהופיעו בפני ועדת החינוך של הכנסת, השתלח שר החינוך בנט באחת מתכניות הדגל של קודמו פירון – “האחר הוא אני”, כאילו ניסתה התוכנית “לעשות מילקשייק ורוד מכל תלמידי ישראל”. האם יש סיכוי לשינויים ורפורמות אמת בתחום החינוך בישראל?
אחת הרעות החולות של מערכת החינוך הישראלית, היא התחלופה המהירה של שרי החינוך, בעיקר לנוכח העובדה שכל שר מוחק את מפעלי קודמו ומתחיל להמציא את הגלגל מחדש, כדי להפגין נוכחות ולהטביע חותם. עובדה זו מקשה על היכולת לתכנן ולקדם לאורך זמן שינויים ורפורמות אמת, דווקא בתחום החינוך, המחייב מבט קדימה ואחריות לעיצוב עתידה של החברה, עתידה של המדינה, עתידה של האנושות.
יש שרים העושים זאת בבוטות ובגסות. כזאת הייתה יולי תמיר, שעם כניסתה, עוד בטרם החלה ללמוד את המערכת, קודם כל גרסה את רפורמת דוברת, והורידה לטמיון את עבודת המטה והחקר של החינוך בישראל, הרצינית ביותר מאז קום המדינה. אנו, בגולן, סבלנו מכך במיוחד, כיוון שהיינו בין ארבעים רשויות הפיילוט, וכבר בשנה הראשונה של ההתנסות, נהנינו מפרי הרפורמות. ובשנה השנייה… לא הייתה שנה שנייה.
כל התחינות של יישובי הפיילוט, לפחות להמשיך בפיילוט, ללמוד ולהפיק לקחים מהצלחות וכישלונות, נפלו על אוזן ערלה, ודומה היה שיותר משהשרה חוששת מכישלון הפיילוט, היא חרדה מהצלחתו, חלילה.
נפתלי בנט, לעומתה, נהג באופן מכובד ואלגנטי. הוא הביע מחויבות להמשכיות, לא הכריז על ניפוץ מעשי קודמו ובעיקר ביטא מחויבות לאחת הרפורמות החשובות ביותר, אולי החשובה מכל, שהנהיג שי פירון – התקצוב הדיפרנציאלי של החינוך, על פי המצב הסוציואקונומי בכל יישוב.
אולם בהופיעו בפני ועדת החינוך של הכנסת, לקראת תחילת שנת הלימודים, השתלח בנט באחת מתכניות הדגל של פירון – “האחר הוא אני”, תוך סילוף קיצוני של מהותה.
אמר השר בנט: “אני לא מסכים עם ‘האחר הוא אני’, האחר הוא לא אני, כל אחד הוא שונה. אני לא מאמין בטשטוש זהויות, אני מאמין בהעצמת הזהויות… כל ילד במדינה צריך להכיר את המורשת שממנו הוא בא. ילד יהודי צריך לדעת מי הם אברהם ויצחק ויעקב, ודוד המלך והרמב”ם וחנה סנש וש”י עגנון ויוני נתניהו. שיפתח סידור לפני שהוא מתגייס לצבא, כל ילד צריך לפתוח סידור. כל ילד מוסלמי צריך להכיר את המורשת והתרבות שלו, וכל ילד דרוזי את המורשת שלו – רק כך, כשיש לך זהות חזקה, אתה בשל לקבל את האחר. אנחנו נקבל את האחר למרות שהוא אחר. אני לא מאמין בלעשות מילקשייק כך שכל תלמידי ישראל יהפכו לנוזל ורוד”.
מילים כדורבנות. אני בהחלט מסכים אתן. ואני משוכנע שגם השר פירון – לא רק מסכים אתן, אלא גם פעל ברוח זו. תכנית “האחר הוא אני” לא גרמה לכל טשטוש, ולא יצרה כל מילקשייק. זאת השמצה גסה ודמגוגית; ניסיון פופוליסטי לצבור נקודות פוליטיות, תוך סילוף דרכו של קודמו לתפקיד.
מטרת תכנית “האחר הוא אני”, הייתה “לחנך באופן שיטתי ומעמיק לערכים של סובלנות ולכיבוד ושמירה על זכויות האדם, כבסיס ליצירת חיים משותפים ומניעת גזענות בחברה הישראלית”. האם יש כאן שמץ של טשטוש זהויות?
עצם ההגדרה “האחר הוא אני”, מעידה מניה וביה שאין בה כוונה לטשטש את העובדה שיש אחר, כלומר שישנן זהויות אחרות, אלא היא נועדה להציג את המשותף בין השונים.
אם האחר הוא עולה מאתיופיה, כי הוא בא מתרבות שונה וצבע עורו שונה – הוא אני, כי שנינו יהודים, בני אותו עם.
אם האחר הוא חרדי, אורחות חייו ואמונותיו שונות משלי, אך הוא אני, כי שנינו יהודים.
אם האחר הוא שמאלני או מתנחל, דעותיו הפוליטיות שונות משלי, אך הוא אזרח המדינה הרוצה בטובתה לא פחות ממני, גם אם אני משוכנע שהוא טועה, ולכן גם הוא אני.
אם האחר הוא ערבי, הוא בן לעם אחר, תרבותו שונה, דתו אחרת, בין הלאום שלו ללאום שלי מתנהל סכסוך לאומי עקוב מדם ורב שנים. אך גם הוא אני, כי שנינו בני אדם, שנינו אזרחי ישראל, שנינו תלמידים בישראל.
אם האחר הוא נכה או בעל צרכים מיוחדים, הוא שונה ביכולות שלו, בצרכים שלו, החיים שלו יהיו תמיד בצל הנכות. אך הוא אני, כי הוא אדם כמוני, הוא ישראלי כמוני, אולי הוא יהודי כמוני.
ואם האחר הוא הומו, נטייתו המינית שונה משלי, אך הוא אני, כי הוא אדם, הוא ישראלי, אולי הוא יהודי, אולי בדיוק כמוני, הוא חילוני/דתי/חרדי.
תכנית “האחר הוא אני” לא ניסתה כלל ועיקר לטשטש זהויות. לאחר מאה ימים במשרד, חזקה על בנט שהוא יודע זאת. ומשום מה אין הוא בוחר להשתית את הדוגמה האישית שלו לתלמידי ישראל על דבקות באמת, אלא על עיוותה למען מטרות פוליטיות.
אמר הרב קוק:
אַהֲבַת כָּל הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם – הִיא קוֹדֶמֶת לְכָל.
אחר כך אַהֲבַת כָּל הָאָדָם,
אַחֲרֶיהָ אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל.
