טלפון חדש, נעליים שכולם נועלים, או עוד משהו ש"כולם כבר קנו". דווקא המשפט שכל הורה מכיר יכול לפתוח עם הילדים שיחה אחרת לגמרי על רצונות, בחירות וכסף
יש משפט שהורים מכירים היטב: "אבל לכולם יש."
לכולם יש אייפון חדש. לכולם יש את הנעליים האלה. כולם נוסעים. כולם הולכים. ורק אני לא.
כשהילד שלנו עומד מולנו ואומר את זה, הדיון כבר מזמן לא עוסק רק בנעליים, או בטלפון. כי מולנו עומד ילד שרוצה להרגיש שייך. אנחנו? אנחנו צריכים לקבל החלטה.
לפעמים, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו ובוחרים לקנות. לפעמים, אנחנו יכולים – ובוחרים שלא. לפעמים, ההוצאה פשוט לא מתאימה כרגע.
שלושת המצבים האלה הם שיעור מצוין על כסף.
לא מזמן שמעתי נער אומר להורים שלו: "אבל זה רק 300 שקל."
רק.
זו מילה מעניינת.
כי 300 שקל יכולים להיות "רק" עבור אדם אחד וסכום משמעותי מאוד עבור אדם אחר.
הנה הזדמנות לשיחה שלא חייבת להתחיל ב"אין לנו כסף לזה".
אפשר לדבר על בחירה.
"אנחנו יכולים לקנות את זה. השאלה היא אם זה מה שאנחנו רוצים לעשות עם 300 השקלים האלה."
זה הבדל קטן בניסוח, אבל גדול בהבנה.
כי כסף הוא לא רק השאלה כמה יש לנו.
הוא גם השאלה מה אנחנו בוחרים לעשות עם מה שיש.
אפשר אפילו להעביר חלק מההחלטה לילדים.
רוצה משהו יקר במיוחד? בוא נבדוק כמה הוא עולה. כמה כבר יש לך? כמה זמן ייקח לחסוך? אולי אנחנו נשתתף בחלק ואת השאר תשלים?
פתאום הילד כבר לא עומד מול תשובת "כן", או "לא".
הוא שותף בהחלטה.
זהו אולי אחד הדברים החשובים שאנחנו יכולים ללמד ילדים על כסף: לא שכל מה שרוצים צריך לקנות וגם לא שצריך לוותר על כל מה שרוצים.
אלא שבין "אני רוצה" לבין "אני קונה" יש מקום קטן לעצור ולבחור.
המקום הזה הוא בדיוק המקום שבו מתחילה התנהלות כלכלית טובה.
