מלחמת יום הכיפורים קלעה את החברה הישראלית למשבר של יגון עמוק, של חרדה, של דכדוך, של “הזמנה לבכי”, של נהי קולקטיבי. על נופלי מרום גולן, אמר יהודה הראל, אז מזכיר הקיבוץ: “אנחנו חייבים להם את היכולת להמשיך בלעדיהם”
ארבעה מחברי מרום גולן, אברהמל’ה ניישטיין, יעקב (מנצ’י) רעי, קובי רבינוביץ’ ומנחם אודם, נפלו במלחמת יום הכיפורים. זמן קצר לפני המלחמה, נפל בהפגזה על הקיבוץ מיכה פיכמן. כל החמישה היו בחוד ההנהגה של הקיבוץ בן השש. קשה לתאר מכה קשה כל כך לקיבוץ כה צעיר וקטן. זו עלולה להיות מכת מוות, שמרסקת את הקיבוץ.
בגיליון של עלון הקיבוץ, “עלי גולן”, שיצא מיד אחרי המלחמה, ספד מזכיר הקיבוץ, יהודה הראל, לנופלים: “… בימים הנוראים שעברו, מאז הגיעו הידיעות על נפילתם, עסקנו בהתארגנות מחודשת. התגלו כוחות חדשים בין הצעירים ובין הוותיקים, המשכנו לקלוט, כמה עוזבים חזרו, קיבלנו הרבה חברים חדשים ומועמדים חדשים. נוכחנו: במשך שש שנים, הם יצרו לא רק משק ונכסים, אלא גם אנשים.
“אנחנו חייבים להם את היכולת להמשיך בלעדיהם, כשם שאנחנו, יחד עם המדינה כולה, חייבים להם את עצם קיומנו.
“בחייהם, באישיותם ובעבודתם, הם יצרו וחינכו חברה ואנשים המסוגלים לעמוד בקשה ביותר.
“כדי להמשיך, אנחנו מוכרחים לשמור את השפעתם ואת זכרם.
“הכרחי שהם ימשיכו להשפיע, לחנך ולחזק אותנו, את החברים החדשים ואת בנינו.
“הלוואי שנצליח בכך”.
אווירת חורבן
בספרי, “יהודה הראל – ביוגרפיה”, הגדרתי את מלחמת יום הכיפורים והתקופה שבעקבותיה – “מבחן המנהיגות העילאי של יהודה, במרום גולן וביישובי בגולן. הפינוי והחזרה, השכול והיגון, אובדן חבריו להנהגה, מלחמת ההתשה הקשה, בחודשים שאחרי המלחמה, המו”מ על הסדר הפרדת הכוחות שאיים על קיומה של ההתיישבות בגולן – עם האתגרים הקשים הללו, היה עליו להתמודד”.
בעיניי, ההובלה של יהודה באותה תקופה הייתה מופת של מנהיגות. אך המבחן לא היה אישי, של יהודה בלבד, אלא של הנהגת כלל יישובי הגולן ושל החברים ביישובים האלה. ובמבחן הזה הם עמדו באופן מעורר השתאות והערצה.
מלחמת יום הכיפורים קלעה את החברה הישראלית למשבר של יגון עמוק, של חרדה, של דכדוך, של “הזמנה לבכי”, של נהי קולקטיבי. בימים הראשונים של המלחמה, דיבר שר הביטחון, משה דיין, על “חורבן בית שלישי”. אף שהמלחמה הסתיימה בניצחון צבאי ישראלי ובהישג צבאי אדיר לנוכח תנאי הפתיחה הנוראים, כאשר צה”ל הגיע עד לפאתי דמשק ולק”מ ה-101 מקהיר, אווירת החורבן שרתה על החברה הישראלית, כאילו נבואת הזעם התאמתה.
המספר העצום של הרוגים, פצועים, נעדרים ושבויים, ההפתעה והמחדלים לפני המלחמה ובמהלכה, הנפילה מאיגרא רמא של אופוריית הניצחון במלחמת ששת הימים לבירא עמיקתא של כמעט תבוסה בראשית המלחמה יצרו את אווירת הנכאים.
על כל אלה נוספה בגולן טראומה נוספת – האירוע הנורא של הפינוי ביומה הראשון של המלחמה. לפתע, נוחתת על היישובים ההוראה לפנות מיד את הנשים והילדים. כשהאוטובוסים ששלח משרד הביטחון לפינוי הגיעו, החלה ההפגזה הכבדה על היישובים. מה עושים? מה לוקחים אתנו? האם נזכה עוד לשוב לבית שבנינו בעשר אצבעותינו? האם זו פרידה לתמיד? חלוצים הופכים באחת לפליטים במולדתם. בשעת חצות, הודעה גם לגברים שעליהם להתפנות מיד, כי אין מי שיגן עליהם וקומץ גברים עם רובים צ’כיים ממלחמת השחרור לא יעצרו את שעיטת חטיבות הטנקים הסוריים.
הנשים והילדים של מרום גולן התפנו לבית השיטה, שאירח אותם אירוח מופתי. 11 מבני בית השיטה נפלו במלחמה. כך, יום אחר יום, מגיעות בשורות האיוב, עוד זה מדבר וזה בא. האבל הכבד על נפילת 11 בני בית השיטה נמהל באבל הכבד על נפילת ארבעת חברי מרום גולן ולאסון הפינוי והחרדה מחורבן הבית והיישוב שהם בנו.
אי של אמונה
מה טבעי יותר מלשקוע באבל קולקטיבי, ביגון ובחרדה? מאמרו של יהודה, הנוסך אופטימיות ואמונה ביכולת להתגבר, להתחזק, להתעצם ו”להמשיך בלעדיהם” וברוחם את מפעל החיים שעוד היה בחיתוליו, היה הקול הדומיננטי והמעצב את התמודדות מפעל ההתיישבות הצעיר בגולן עם מוראות המלחמה ותוצאותיה.
זה לא היה פשוט. לאחר המלחמה, פרצה מלחמת התשה קשה מאוד ובכל יום, נחתו פגזי האויב בתוך היישובים, שהמו מילדים ותינוקות. לא פחות כואב ומדאיג – נערך מו”מ על הסדר הפרדת כוחות מסוריה, שהחל בדרישה האולטימטיבית של סוריה לנסיגה ישראלית מכל הגולן ועקירת כל היישובים כתנאי להפרדת הכוחות.
בתוך הקושי הזה, קם היישוב הישראלי בגולן כלביא, להגן על קיומו מפני הסכנה מהפוליטית ולהמשיך לבנות ולצמוח ולחזק את היישובים.
עוד במהלך המלחמה, לאחר שהגברים הורשו לחזור ליישוביהם, לאחר שהצבא הסורי הפולש סולק מהגולן (זולת מוצב החרמון) וצה”ל יצא למתקפת נגד, כינס יהודה הראל את ראשי היישובים לדיון שעסק כולו במחר. איך יוצאים מן המשבר לצמיחה, בשש אחרי המלחמה. ב-29 באוקטובר, ארבעה ימים לאחר שוך הקרבות, התכנסה ישיבה רחבה יותר של הנהגת יישובי הגולן, עם מזכירי התנועות המיישבות ויו”ר החטיבה להתיישבות. הם לא ביקשו עזרה בשיקום, לא תקציבים ליישובים, לא עזרה נפשית. פניהם היו לצמיחה ולפיתוח.
הישיבה הסתיימה בקבלת ההחלטה הבאה:
א. היישובים מתייחסים בהערכה לצה”ל על המהירות שפעל להחזרת המתיישבים לבתיהם, במגמה לשוב לחיים סדירים.
ב. היישובים פונים לממשלה ולצה”ל לעשות כל הדרוש על מנת שהיישובים לא ייעזבו עוד.
ג. היישובים רואים לעצמם אתגר להכפיל את האוכלוסייה בגולן תוך תקופה של שנתיים ופונים למוסדות ולתנועות לסייע בביצוע אתגר זה.
ד. כדי לבצע את הכפלת האוכלוסייה, על המוסדות והתנועות להעמיד לרשות ההתיישבות את המשאבים הכספיים והביצועיים הנדרשים.
ה. היישובים רואים חשיבות עליונה בהקמת מרכז עירוני בגולן וקוראים לגשת לאלתר לתכנונו והקמתו.
בתוך הדכדוך הכללי בחברה הישראלית, ההתיישבות בגולן הייתה אי של אמונה ואופטימיות. המסר של הגולן כלפי פנים, כפי שבוטא במאמרו של יהודה, תורגם למסר של הגולן כלפי חוץ: תביעה לתנופת פיתוח, עם הצעות מעשיות לקידום ההתיישבות, הכול בראייה קדימה, ראייה אופטימית.
הגולן היה אז שטח מוחזק בשליטת ממשל צבאי. לא היו רשויות מקומיות. לא היה שום תוקף משפטי פורמלי לפורום ההנהגה שיהודה כינס ושום סמכות פורמלית לקבלת החלטות. אך ההנהגה הזאת הובילה את הממשלה להחלטה על הקמת קצרין, בירת הגולן, כבר בנובמבר 1973. ההנהגה הזאת הובילה להקמת ההתיישבות במרכז הגולן, שהיה פרוץ ובלתי מיושב עד אז. ההנהגה הזאת הובילה להכפלת ההתיישבות בגולן בתוך שנים ספורות.
איתנות ועוצמה
אל מול האיום המדיני על הגולן, במו”מ על הפרדת הכוחות, קם הגולן והתנער, ואזור התיישבות קטן, שמנה כ-600 איש בסך הכל, הניע מאבק לאומי למען הגולן ונגד נסיגה מהקו הסגול (קו הגבול אחרי מלחמת ששת הימים). הארץ כולה נשטפה בכרזות “הגולן חלק בלתי נפרד מישראל”. בכל הארץ, נערכו אסיפות והפגנות. מול לשכת ראש הממשלה נערכה שביתת שבת ענקית ובתוכה גם שביתת רעב של ראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. ראש הממשלה, גולדה מאיר, ראתה במאבק הזה רוח גבית שאִפשרה לה לעמוד בלחצים האמריקניים ולנהל מו”מ תקיף ומוצלח מאוד, למרות מלחמת ההתשה שנמשכה בכל עוזה והלחץ להגיע מיד להסכם, כדי לשחרר את השבויים בסוריה.
אכן, עמידתה האיתנה הביאה את הסורים להתקפל בהדרגה מכל דרישותיהם והם נאלצו להסתפק בנסיגה מקוניטרה. במהלך המאבק, הוקם בקוניטרה היישוב קשת, שאומנם לא מנע את הנסיגה מן העיר, אם כי חלק מן העיר נשאר בידינו בזכות הזזה פירטית של אבני הגבול שסומנו בידי משקיפי האו”ם, אך היה ליישוב הראשון במרכז הגולן.
המאבק בתקופת המו”מ על הפרדת הכוחות היה הראשון מתוך שלושה מאבקים לאומיים שהוביל הגולן. המאבק השני, לאחר ההחלטה על עקירת היישובים בסיני, היה להחלת הריבונות הישראלית על הגולן. המאבק השלישי, בשנות התשעים, “העם עם הגולן”, היה לסיכול כוונות הממשלות למסור את הגולן לאויב הסורי. שלושת המאבקים הסתיימו בניצחון מוחץ.
במלחמת יום הכיפורים, הייתי ילד רמת גני. עוד לא חייתי בגולן. איני יכול לספר על הגולן באותם ימים בגוף ראשון. אך כתושב הגולן זה ארבעים שנה, אני חש גאווה אדירה להיות חלק מן המפעל שבמשבר עמוק כל כך, גילה איתנות ועוצמה למופת.
