אני אישה של קפה, כולם יודעים. בשבילי, בית קפה הוא חוויה. הוא אירוע. הוא מקום מפגש. מקום לשבת, לעבוד, להרהר. אז מה קרה בפעם ההיא?
אהבתי לבתי קפה ולקפה הפוך קטן – ידועה. הרומן שלי אתם התחיל עוד לפני שפתחתי אחד בעצמי. עבורי, בית קפה הוא לא רק מקום לקפה, הוא חוויה. הוא אירוע. הוא מקום מפגש. מקום לשבת, לעבוד, להרהר. וכוס טובה של קפה הפוך יכולה לחולל בי פלאים. לפעמים, אני מרגישה שבית קפה הוא כמו פסיכולוג, או ליטוף וירטואלי לנפש עייפה.
גם הכתיבה שלי, מסתבר, תלויה במקום ובהשראה. בתי קפה הם סביבת עבודה מוצלחת עבורי. בבית, לפעמים, אני יכולה לשבת שעות מול המסך ולבהות, אבל כשאני מתמקמת בבית קפה, מוקפת באנשים וברעש מסביב, המילים פשוט זורמות. בוקר אחד, כשמשימת כתיבה משמעותית נדחתה שוב ושוב מחוסר ריכוז, החלטתי ללכת לבית קפה שמביא לי השראה. התיישבתי בשולחן קטן, עם כוס הפוך ומאפה, הקפה היה טעים ממש כתמיד ובתוך דקות, נכנסתי לקצב עבודה מושלם.
סר טעם
אחרי שעה וחצי של כתיבה אינטנסיבית, הבחנתי שהמקום מתמלא. כדי לא להרגיש שלא בנוח שאני תופסת מקום, הזמנתי קפה נוסף וכריך, למרות שאני לא חסידה של כריכים ולמרות שמאפה אחד כבר היה מספיק. אבל בשביל ההשראה, היה שווה.
אז, רגע אחרי שסיימתי את הקפה והכריך והתבאסתי על הקלוריות המיותרות, ניגש אליי בעל המקום. הוא פנה אליי בשמי ושאל בנימוס אם אוכל להצטרף לשולחן אחר. אמרתי שכן, אבל הוא בלי לחכות ולתת לי רגע לסיים משהו, כבר אסף את חפציי כדי לסייע לי לעבור. זה היה רגע קצת מביך. כבעלת בית קפה לשעבר, הבנתי את מצוקתו. כלקוחה – זה ביאס אותי. כבר לא התחשק לי להישאר שם. ארזתי את חפציי והלכתי לחפש לי מקום אחר.
ימים עברו, וכששבתי לשם לקפה-על-הדרך, משהו באנרגיה כבר לא היה אותו דבר. הזמנתי לי קפה, שהיה נראה מושלם, בצבע בקצף, ואפילו עם ציור של פרח. אבל הקפה שהיה לי פעם טעים, הפך לבלתי ניתן לשתייה. מוזר. שאלתי אדם שישב לידי אם הרגיש שינוי בטעם והוא השיב בפליאה שהקפה בדיוק כמו תמיד – מושלם. לקחתי עוד לגימה ושוב, זה היה בלתי נסבל. השארתי את הכוס המלאה ויצאתי בתחושת אכזבה.
בר שינוי
עברו עוד כמה שבועות ובכל פעם שחשבתי לחזור לשם, הרגשתי התלבטות פנימית. אבל יום אחד, עם משימת עבודה קצרה, החלטתי לנסות שוב. נכנסתי, הזמנתי את ההפוך שלי, ישבתי במקום הקבוע ולגמתי לגימה אחת ועוד אחת. זה לא היה אותו טעם מוכר וטוב. ניסיתי לצאת עם הקפה לשמש, אולי זה ישנה משהו. הוספתי סוכר. עדיין – לא הצלחתי לשתות אותו. זה היה קפה שאהבתי, ששתיתי עשרות פעמים ופתאום, הוא הפך למשקה שלא הייתי מסוגלת לשתות.
אז שוב ויתרתי עליו, עזבתי את המקום ונכנסתי לרכב. חשבתי לעצמי, מה פשר הטעם הנורא. הרי הקפה לא השתנה. גם הבריסטה הקבוע הכין את הקפה, המוזיקה הייתה אותה מוזיקה. כנראה, שזה משהו בי, כי ברגע שהעבירו אותי מקום, דווקא כשהייתי ממש במוד של עבודה והצלחה, החוויה נפגמה, זה חלחל לתת-מודע שלי והשפיע אפילו על הטעם של הקפה ועל האנרגיה של המקום.
זה חידד אצלי את התובנה הידועה והמוכרת "הכול בראש". כשאנחנו מספרים לעצמנו סיפור, אנחנו מהנדסים את התודעה ואת המציאות שלנו. מסתבר שלתת-מודע שלנו יש השפעה אפילו על הטעמים.
בשבוע שלפני פסח, בין כל הניקיונות של הבית והחיים, בעודי שותה הפוך קטן וטעים ממכונת הקפה הביתית שלי, חשבתי על הקפה ההוא. לא באמת קרה שם משהו נורא בפעם ההיא. בסך הכול ביקשו ממני לעבור מקום. אבל כנראה שזה ישב על משהו אצלי בזיכרונות, או בחוויות עבר, שהשפיע עליי. נראה לי שאני חייבת לשחרר את המשקעים, לרכך זיכרונות קטנים שהתקבעו אצלי.
מקווה שבפעם הבאה שאכנס לאותו בית קפה, אצליח לנקות גם את התחושה הזו ושהקפה יחזור להיות טעים בדיוק כמו שהוא. אבל מה שלא פחות חשוב בסיפור הזה, שהוא מחזק אצלי את ההבנה ונותן לי תזכורת שהכול, הכול בראש ואפשר תמיד לשנות את הסיפור לסיפור טוב יותר.
כתבות שיכולות לעניין אותך
אולי יעניין אותך גם:
-
הכירו את הרופא של חיספין
הכירו את ד"ר דוד יריחובר, מנהל מרפאת ה"כללית" בחיספין. "אני אוהב לעבוד כרופא ורואה בתפקיד…
-
הגוזלים עזבו את הקן
טוב, לא כולם, אבל הבית הולך ומתרוקן והבכורה כבר שואלת אם לא בא לי עוד…
- הוא נתן לרמת הגולן את פניה - צלצר לורן
יום השלושים לפטירתו של לורן צלצר ז"ל נערך בקדמת צבי. רבנים, ראש המועצה האזורית, אנשי…