פלאפל בשבילי זה לא להשקיט רעב. זה פינוק, שמזכיר לי את הפלאפל שאימא הייתה עושה לנו ביום העצמאות. מנה פשוטה, לא מתחכמת, עם המון חריף ונוסטלגיה
כשאני מסתובבת לסידורים וקניות, ובא לי משהו מנחם או מפנק, לרוב זה יהיה חצי מנה של פלאפל, כן רק חצי. מנה שלמה זה גדול לי מדי. אני לא קונה פלאפל כי אני רעבה, זה יותר בשביל הכיף, בדוכן רחוב קטן ונחמד. אני מעדיפה דוכני פלאפל שמאפשרים לי למלא את הפיתה שלי בעצמי. אני שמה לי את הצ'יפס והסלט כמו שאני אוהבת. אף פעם לא חיפשתי הסברים לכך שאני אוהבת פלאפל ושהוא הפך למנה המפנקת והמנחמת שלי, בעיקר כשאני לבד, שזה מעניין כשלעצמו.
אבל השבוע, כשעלה הסרטון של נדב כרמי, מוכר הפלאפל שזעק את זעקת העצמאים, פתאום עלו לי זיכרונות על הפלאפל של ילדותי. כשהייתי יוצאת עם אימא שלי ל"עיר", העיר בצפת, זה הכינוי של מרכז הקניות, היא הייתה מפנקת אותי בחצי מנה של פלאפל. זה היה הבילוי הקטן שלנו ואני הייתי אוהבת אותו ומצפה לו.
בקומה הרביעית, גר "משה פלאפל". הייתה לו וספה ובלורית מתבדרת ברוח ודוכן פלאפל קטנטנן, שאפילו לא היו בו כיסאות. למרות שאכלנו בעמידה, זה היה כיף. היו לו כדורי פלאפל טעימים, שהוא היה מקפיץ אותם לתוך הפיתה הטרייה
בבלוק שלנו, בצפת, היו שני מוכרי פלאפל. בקומה הרביעית, גר משה, שכולם קראו לו "משה פלאפל". הייתה לו וספה ובלורית מתבדרת ברוח ודוכן פלאפל קטנטנן, שאפילו לא היו בו כיסאות. למרות שאכלנו בעמידה, וזה לא הכי בילוי בעולם, זה היה כיף. היו לו כדורי פלאפל טעימים, שהוא היה מקפיץ אותם לתוך הפיתה הטרייה, בלי הרבה תוספות והוא ידע למלא לי אותה בדיוק כמו שאהבתי.
קומה מעל משה, בבניין שלנו, גרה משפחת אלקובי. גם להם יש דוכן פלאפל בעיר עד היום, אבל משהו קצת יותר גדול, עם שולחנות וכיסאות. האימא האבא והבנים שלהם עבדו שם. כשמשה סגר את הפאלאפל שלו וטס לחו"ל, לפתוח דוכן פלאפל ולהצליח בעולם, עברנו לאכול ב"פלאפל קליפורניה", של השכנים מקומה חמש.
בדיוק זה
ביום העצמאות, אימא הייתה מכינה לנו פלאפל ביתי. היא הייתה משרה את החומוס במים כמה ימים קודם, טוחנת במטחנת בשר ידנית, עם שום ובצל ועשבי תיבול. בבוקר החגיגה, הייתה אופה פיתות גדולות ורכות על מחבת גריל חשמלי ומטגנת את הכדורים. חותכת סלט ירקות קטן, מתובל היטב, כמו שרק היא יודעת ומורחת על הפיתה עריסה ביתית ומזלפת מעל הכול טחינה. היינו אוכלים את הפלאפל הזה בכיף, כאילו אנחנו אוכלים סעודת מלכים עם חמש מנות, כי היה לו מקום של כבוד, לפלאפל של אימא שלי וטעם מיוחד שהוא רק שלה.
גם אני קניתי מחבת גריל לאפות פיתות ביתיות. אני מנסה לשחזר את החוויה של הפלאפל ביום העצמאות וממשיכה לפנק את עצמי לפעמים בפלאפל רחוב טעים, שהיום אני מבינה שהוא זיכרון וחווית ילדות ששמרתי לעצמי.
בימים האלו של הקורונה, שאנחנו מסתגרים בבית ולמדנו משהו או שניים על החיים, על פשטות וצניעות והסתפקות, על הדברים הקטנים שממלאים לנו את הלב, מנת פלאפל היא בדיוק זה. היא פשוטה ולא מתוחכמת, היא לא יקרה, אוכלים אותה בעמידה, או בישיבה בשמש, או בצפיפות. כולם, או כמעט כולם, לא משנה הגיל והמעמד והמוצא, אוהבים פלאפל. היא המנה הכי ישראלית. לא צריך ארוחה יוקרתית עם חמש מנות וכוס יין כדי להתנחם להתפנק ולשמח את הלב. מספיק משהו קטן אמתי מהלב, עם מישהו שאוהבים, כמו הפלאפל של אימא, פינוק קטן בדוכן רחוב, או בבית, אבל פינוק נוסטלגי סמלי וישראלי.
