המחשבה על החטופים ובני משפחותיהם היא קשה מנשוא. אך יחד עם זאת, אי אפשר לעצור את החיים והשגרה חייבת להימשך, כדי שלא תיפול רוחנו
השבוע, פגשתי חברה לקפה. ראינו מסביבנו הרבה אנשים עם ילדים שותים קפה ונהנים וחוגגים את ימי החנוכה בכיף. היא אמרה לי שלפעמים היא מרגישה לא כל כך בנוח לצאת לקפה ולבילויים, בזמן שהיא יודעת שהחטופים יושבים בשבי, מעונים, לא אוכלים וקר להם, וגם בגלל כל המשפחות שאיבדו את יקיריהם השנה.
זו מחשבה שעולה לרבים מאתנו, אני מניחה. המחשבה על החטופים ובני משפחותיהם היא קשה מנשוא. אך יחד עם זאת, אי אפשר לעצור את החיים והשגרה חייבת להימשך, כדי שלא תיפול רוחנו.
אני זוכרת את הימים אחרי שהבת שלנו נפטרה. השמש זרחה כל בוקר, אנשים חיו, חגגו ואנחנו היינו כל כך עצובים. חשבתי לעצמי איך זה ייתכן שהחיים ממשיכים כרגיל, בזמן שאני איבדתי את היקר לי מכול. נכון, זה לא אותו דבר – החטופים הם לא אסון פרטי, אלא לאומי – אבל מהאבל הפרטי שלי, הבנתי שהחיים ממשיכים וחייבים להימשך. זה שנשב כולנו בבית עצובים ולא נצא ולא נשמח, לא יחזיר את החטופים. שמחת החיים שלנו היא חשובה, כדי שנוכל לשמור על שפיות ולהמשיך את החיים, למרות הטרגדיה והטראומה שחווינו.
אני בטוחה שאין אדם אחד שלא מתפלל יום-יום לשחרורם ולבריאותם, ואנחנו עושים הכול כדי שלא לשכוח אותם. התחושה שאין לנו יכולת כל כך לסייע בשחרורם לפעמים די מתסכלת ומעציבה והלוואי שכיחידים וכחברה, יכולנו לעשות יותר. אך יחד עם זאת, אני באופן אישי מרגישה שכדי לשמור על עצמינו ועל הנפש שלנו ולהצליח לנהל שגרת חיים, אנחנו צריכים גם לצאת ולהמשיך לחיות, לחגוג – גם אם זה נשמע קצת צורם. זה לא כי לא אכפת לנו ולא כואב לנו, זה פשוט מה שנותן לנו כוח להמשיך ועוזר לנו לשמור על עצמינו ועל הנפש שלנו.וכדי להצליח לנהל שגרת חיים, אנחנו צריכים גם לצאת ולהמשיך לחיות, לחגוג – גם אם זה נשמע קצת צורם. זה לא כי לא אכפת לנו ולא כואב לנו, זה פשוט כי החיים חזקים והאור גובר על החושך.
ותן שיחזור שוב לביתו
וכך, עם סיומו של חג החנוכה, חג האור הניסים והנפלאות השתדלנו להיות בשמחה, ובכל ערב, כשהדלקנו את החנוכייה, התפללנו חזק לנס גדול – להשבתם של החטופים ולסיומה של המלחמה הזאת באמת. כי כל עוד החטופים שם והחיילים שלנו בסכנה ותושבי הצפון לא חזרו הביתה, זה עוד לא באמת נגמר. אני שואלת את עצמי: האם זה ייגמר באמת מתישהו? הרי מדינת ישראל כל כך קטנה, ואנחנו מוקפים באויבים מכל כיוון, בארץ ומחוצה לה. עם המחשבה הזאת על האויבים שלנו, מתחזקת בי התחושה שכדי לנצח ולהרגיש ביטחון, אנחנו חייבים קודם כול להיות באמונה שיהיה טוב ושננצח וכדי שזה יקרה חשוב שיהיו שלום ואחדות בתוכנו, כי הכוח שלנו הוא כשאנחנו יחד.
אז כך, בנר חנוכה האחרון, כשכל נרות החנוכייה דולקים, ובתוך כל התפילות והבקשות שנשאתי, התפללתי גם שנצליח תמיד למצוא שמחה בחיינו ושנדע, כל אחד ואחת, לראות מעלת חברנו ולהתאחד כולנו למען השבת החטופים ולמען מדינת ישראל ועם ישראל. כי במקום שיש אהבה ואחדות, יש הרבה אור וניצחון והלוואי שנזכה בקרוב לראות נסים גדולים, נפלאות וישועות ונוכל לחגוג כשהחטופים פה.
