אדם שהעניק מתנה לחברו, לא יכול לחזור בו ולקחת חזרה את המתנה. אך מה במקרה שבו הוא רק התחייב להעניק מתנה לחברו; האם הוא רשאי לחזור בו בטרם נתן-בפועל את המתנה?
אדם מבטיח לחברו לתת לו דבר מה במתנה. האם יכול המבטיח לחזור בו מכוונתו זו, בטרם נתן את המתנה בפועל?
אחת הדוגמאות המעניינות למענה לשאלה זו, מצויה בעיקרון התלמודי של "זכין אדם שלא בפניו". לפי עיקרון זה, אם אדם החליט לתת מתנה לחברו, הוא אינו יכול לחזור בו, גם אם חברו כלל אינו יודע כי הוא עתיד לקבל מתנה. זאת אומרת, מספיק שאדם גמר בדעתו לתת מתנה, ואין זה משנה אם לקח בפועל את דבר המתנה ומסר לידי המקבל, או אפילו אם אמר למקבל המתנה כי הוא עתיד לקבל ממנו מתנה. יש מחלוקות בנוגע לבסיס לכלל זה, ויש לו גם סייגים, אך העיקרון הבסיסי שריר וקיים: די בכוונתו והחלטתו של אדם להעניק מתנה, כדי להקנות את הבעלות על המתנה לידי המקבל.
ומה בנוגע לדין הישראלי? על פניו, כדי להכריע בנוגע לאפשרות של אדם לחזור בו מהתחייבותו לתת מתנה, יש לשקול שיקולים המושכים לשני כיוונים מנוגדים.
מצד אחד, יש את השיקולים המעדיפים את האינטרס של מעניק-המתנה. הוא בחר לקחת דבר השייך לו ולהעניק אותו לאחר, ללא כל תמורה. מכיוון שמדובר במעשה של חסד, ראוי לאפשר לו לחזור בו מהמתנה. הדבר נכון במיוחד במקרה שבו מקבל-המתנה כלל אינו יודע על כוונתו של מעניק-המתנה לתת לו מתנה. תארו לכם מצב שבו מעניק-המתנה נכנס למצב כלכלי קשה, לאחר שהחליט לתת את המתנה ואם יחזור בו ממתן המתנה, יוכל לצאת מהמצב הקשה.
מצד שני, יש שיקולים המעדיפים את האינטרסים של מקבל-המתנה. אומנם, הוא עתיד לקבל דבר מה ללא תמורה. אך כידוע, "אין ארוחות חינם". ניתן לטעון כי המתנה לא באמת הוענקה ללא תמורה, אלא שהתמורה פשוט ניתנה בהזדמנות אחרת, כגון בסיוע כלשהו, או במתן יחס טוב לאורך השנים למעניק-המתנה. כמו כן, תארו לכם מצב שבו מקבל המתנה כבר יודע כל כך שהוא עתיד לקבל מתנה, ואף לקח על עצמו התחייבויות על בסיס אותה מתנה עתידית. במקרה זה, חזרה מהמתנה עלולה להכניס אותו לקושי אשר אליו לא היה נכנס לכתחילה, אילו לא הייתה מובטחת לו המתנה.
חוק המתנה
האיזון בין שיקולים אלה בדין הישראלי מצא את מקומו בחוק המתנה. חוק זה קובע כי להתחייבות לתת מתנה יש מעמד, אבל מעמד מעט "מוחלש". החוק קובע כי כדי להתחייב לתת מתנה, על מעניק-המתנה לערוך מסמך כתוב. ההיגיון הוא לחייב את מעניק-המתנה לשקול ברצינות את רצונו להעניק לאחר דבר מה ללא תמורה. שכן מרגע שהתחייב, יוכל לחזור בו רק בהתקיים נסיבות מסוימות. (אלא אם מעניק המתנה בעצמו כתב בהתחייבות שהוא לא יוכל להתחרט), ראשית, הוא יוכל להתחרט אם מקבל-המתנה טרם שינה את מצבו בהסתמך על אותה מתנה וממילא, אם מקבל המתנה כלל אינו יודע על קיומה של ההתחייבות. שנית, מעניק-המתנה יכול לחזור בו מהתחייבותו במקרה שבו מקבל-המתנה מתנהג כלפיו באופן מחפיר; שלישית, הוא יוכל לחזור בו אם חלה הרעה ניכרת במצבו הכלכלי.
לסיכום, בדין התלמודי, די בעצם הכוונה לתת מתנה, כדי שמעניק-המתנה לא יוכל לחזור בו. אך בדין הנוהג בישראל, האיזון בין הצדדים שונה. כדי להתחייב להעניק מתנה, יש לערוך מסמך כתוב; וגם אז, יש מצבים שבהם אפשר לחזור מההתחייבות.
