כשם שעובד זקוק להבנה של סביבת העבודה והתנאים, לפני שהוא מתחיל במלאכתו, כך גם עם ישראל נדרש תחילה לבסס חברה מתוקנת בין אדם לחברו ורק לאחר מכן להעמיק במצוות שבין אדם למקום
בשבת האחרונה, זכיתי להעביר פעולה לחברי חבריה ב' של "בני עקיבא" ושוחחנו על המקום של היחיד להשפיע ולשנות את העולם, דיברנו על המעבר המהיר בתורה מקבלת התורה בהר סיני אל העיסוק דווקא במצוות גשמיות שבין אדם לחברו, ולא במצוות הרוחניות שבין אדם לבוראו, כפי שהיה ניתן לצפות. הקבלתי זאת לדוגמה ממקום העבודה – כאשר מעסיק מציג לעובדיו תחילה את הצוות והתנאים ורק לאחר מכן מפרט את הדרישות מהם. כך גם התורה מלמדת אותנו שהבסיס לכל חיי רוח הוא קודם כול יצירת עולם מתוקן בין אדם לחברו. כשם שעובד זקוק להבנה של סביבת העבודה והתנאים, לפני שהוא מתחיל במלאכתו, כך גם עם ישראל נדרש תחילה לבסס חברה מתוקנת בין אדם לחברו ורק לאחר מכן להעמיק במצוות שבין אדם למקום.
פרשת "תרומה" פותחת בציווי: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", (שמות כ"ה, ב'). הקב"ה אינו מבקש רק חומרים – זהב, כסף ונחושת – אלא קודם כול דורש את הלב. כי אין קדושה שנבנית מבחוץ פנימה; כל תהליך של בנייה אמיתית מתחיל בפנים.
המשכן היה צריך להיות מקום לשכינה, אבל הוא לא היה רק מבנה פיזי. הוא היה תהליך של חיבור, של נתינה, של הפיכת עם של עבדים לעם של נתינה. זו לא הייתה סתם נדיבות חומרית, אלא בנייה של נשמה משותפת וכשיש נשמה – יש תקווה וכשיש תקווה – יש שמחה.
אור בוקע מהחושך
בשבת הקרובה, ניכָּנס לחודש אדר, חודש של שמחה מיוחדת. "משנכנס אדר, מרבין בשמחה", מובא במסכת תענית. אבל מהי אותה שמחה? האם היא רק חגיגות והילולות, או משהו עמוק יותר?
בהלכות מגילה, הרמב"ם כותב שהשמחה של פורים היא לא רק זכר לנס, אלא גם שמחה של נתינה: "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו". שמחה יהודית אמיתית לא מגיעה מהנאות חיצוניות, אלא ממעשה פנימי של נתינה, של חיבור לאחר. בדיוק כמו שהמשכן נבנה מהלב, כך גם השמחה נבנית מבפנים החוצה.
בספרו "אורות הקודש", הרב קוק מסביר שהשמחה אינה רק מצב רגשי חולף, אלא כוח בונה. היא מקדמת את האדם אל שלמותו הרוחנית, מעניקה יציבות ויכולת לצמוח, גם אל מול אתגרים. כפי שהוא כותב: "השמחה האמיתית היא שמחת היצירה, שמחת הבניין, שמחת התיקון". מי שתולה את השמחה בתוצאה חיצונית – לעולם יישאר תלוי בעולם המשתנה, אך מי שמבין שהשמחה היא כוח פנימי, יכול לבנות אתה עולמות חדשים.
שמחה שמביאה עתיד
בשבוע האחרון, התאבלנו על רציחתם הטראגית של בני משפחת ביבס היקרים, שנחטפו לעזה – האימא ושני ילדיה הרכים. הנפש נשברת להבין מה עבר עליהם, מה זעק לבם ברגעיהם האחרונים. בתוך הכאב העצום, אנו שואלים: כיצד אפשר להמשיך? כיצד אפשר לשמוח?
עם ישראל במדבר לא ידע מה יהיה מחר. לא היה להם ביטחון כלכלי, לא היה להם צבא חזק, אבל היה להם דבר אחד: אמונה. הם לקחו את מה שהיה להם – את הרצון, את האחדות, את הנתינה – ובנו משכן. זה המסר שאנחנו צריכים ללמוד. לא לחכות שהעולם ייתן לנו סיבות לשמוח, אלא לבנות את השמחה בעצמנו.
חודש אדר, עם אורו של פורים, מלמד אותנו לראות את המציאות בעיניים אחרות, בעיני הדורות. דווקא מתוך הצער והאובדן, מתוך רגעי החושך, אנו מחויבים לשמור על אור האמונה והשמחה. השמחה בפורים אינה התעלמות מהמציאות, אלא ראיית הנס והתקווה בתוך החורבן. העם היהודי עבר מהפכים רבים, אבל תמיד נשמרה בו היכולת לראות מעבר לרגע, להבין שההיסטוריה היא תהליך ארוך. גם כאשר גזירת המן נראית מוחלטת, מרדכי ואסתר אינם נכנעים. הם לא מחכים לנס, הם יוצרים אותו מתוך הבנה שהגאולה היא פרי תהליכים המתרחשים לאורך שנים. היהדות אינה חיה על פי רגעי משבר, אלא על פי הפרספקטיבה הרחבה של הייעוד ההיסטורי. כשהם מחזקים את האמונה, כשהם פועלים באחריות, כשהם מאחדים את העם – הנס מתרחש.
לבנות את המשכן שבפנים
אז מהי התשובה לשאלות של הנוער? העתיד לא נבנה על ודאות, הוא נבנה על אמונה, נתינה ושמחה פנימית. כל אחד מאתנו יכול להקדיש תרומה, לא רק כסף, או רכוש, אלא משהו מהלב. אהבה, עזרה, מילה טובה וכשנותנים את הלב, מתחילים לראות את השינוי.
כמו שהמשכן הפך למרכז של אור במדבר, כמו שחודש אדר מאיר את השנה, כך גם אנחנו יכולים לבחור לבנות את השמחה מבפנים. היהדות מלמדת אותנו שהשמחה אינה רגש חולף, אלא דרך חיים שנבנית מתוך עשייה, נתינה והסתכלות ארוכת טווח. כאשר האדם עוסק בטוב, מעניק לזולת ובונה עתיד מתוך אמונה, הוא מפתח שמחה יציבה ואמיתית. אז, כמו תמיד ביהדות, הלב הוא זה שיוצר את המציאות.
בנייןהלב #שמחהפנימית #אדרשלתקווה
שבת שלום
